בחודש טבת ה'תרע"ג (ינואר 1913 למניינם) מצא האיכר יונתן מקוב שר"י (בנה של בתיה מקוב, ממייסדי רחובות), שלוש מעובדותיו, יהודיות ממוצא תימני, מלקטות ענפים וזמורות.
בעת ההיא יוצאי תימן היו רגילים ללקט בשדות ובכרמים זרדים יבשים להסקה. מקוב תפס את עובדותיו והכה אותן נמרצות.
לאחר מכן הוא אסר אותן והובילן כשבויות ברחובותיה הראשיים של המושבה רחובות. הנשים התנגדו וברחו, אך מקוב שלח את פועליו הערביים ללכוד אותם, הם תפסו אותן ומקוב שר"י, קשר אותן לחמורו והמשיך להוביל אותן למושבה.
האירוע המשפיל הכה הדים לא רק בקרב תושביה התימנים של רחובות אלא במושבה כולה. ועד המושבה הזדרז לדון את מקוב והטיל עליו עונש של נפוליאון אחד, השווה ערך ל-20 פרנקים. הקנס היה נמוך במיוחד ועורר תרעומת.
עם זאת בעיתונות המגוייסת והמשוחדת לטובת מקוב שר"י ניסתה לחפות על הפשע ע"י כך שטענה כי שעצם העמדתו לדין מעידה כי הציבור לא עובר בשתיקה על אלימות כזו.
כעבור שבוע, פרסם יעקב רבינוביץ תגובה חריפה בעיתון, כינה בה את יונתן מקוב
... וכי אפשר הדבר שאדם הגון יאמר שלום ליונתן העמלקי? וכי אפשר הדבר שאדם יקנה אצלו, ימכור לו דבר או שאיזו פירמה יהודית או איזה מוסד ציבורי יהודי יסחר עמו? ילוה לו כסף? וכי אפשר שעגלון יהודי יובילהו בעגלתו ונוסעים יהודים ישבו על יד נפש טמאה זו? וכי אפשר שרב או שופט ידין לו את דינו ושוער של מושבה יעזור לו ויגן עליו? אם כל זה אפשר הוא אז אין יהודים ואין יהדות ואין א-לוהים בישראל! אם אפשר שבזמננו יקום יהודי ויקשור את אחיותיו העניות אל חמורו ויסחבן כסחוב את הנבלה והוא ירכב על החמור ועבדו הנכרי ידחוף אותן ויעזור לו בזה וכל זה במושבה עברית בארץ ישראל, במושבה מדברת עברית, במושבה לאומית שבלאומית, אם כל זה אפשר ואם אחרי זה מענישים את יונתן העמלקי בעשרים פרנקים והכל נגמר בכי טוב אז סלחו נא לי - אבל חרפה היא ליהודי לחיות במקום של בני התחיה וזקופי הקומה האלה!
אם זו היא גאולתינו ותחיתינו - נשוב נא לקישינב ואודסה!
לאחר התגלות הפרשה נחשפו מקרים דומים על התעללות בעולים יהודים מתימן.
וכל עניין זה בא להורות לנו עד כמה שאנו צריכים להבין את רשעותם של בעלי הדעות המשובשות שמעיזים לכנות את כל מעשי הציונות כגאולה ושיש לה איזשהו קשר לתורתינו הק'