שו"ת תורת שלום בעניין מצות ישוב ארץ ישראל
למען אחי ורעי! הנני שמח להביא בפניכם תשובתו הרמה של הרבי הרש"ב מחב"ד אודות מצות ישוב ארץ ישראל.
כ"ק אדמו"ר מחב"ד, הרבי שלום בער שניאורסאהן 'הרש"ב' זיע"א, שו"ת תורת שלום, שונות, סימן א - מצוות[1] ישוב ארץ ישראל בזמנינו:
'מתוך קונטרס כ"ק אדמו"ר מוהרש"נ נ"ע מבברויסק[2]
הכל יודעים מעלת קדושת ירושלים על כל ארץ ישראל, במשנה כלים[3] עשרה קדושות הן לפנים מן החומות מקודש מהם כו'. ובגמרא בבא קמא[4] עשרה דברים נאמרו בירושלים. ובמשנה סוף כתובות[5] הכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאים מירושלים. והובא להלכה ברמב"ם[6] ובטוש"ע אה"ע סי' עה[7]. ודבר זה נוהג גם בזמן הזה לדעת כל הפוסקים[8]. וגם הרמב"ם דלא מנה מצות עשה ישיבת ארץ ישראל בזה הזמן, כמו שחשב הרמב"ן[9], מכל מקום מודה ביתר שאת בקדושתה כמאמר רז"ל[10] קדושתן אפילו כשהם שוממין, וביותר בקדושת ירושלים כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים[11], שבזה תלוי גם עתה קביעת כל החדשים ועיבור שנים בקביעת כל המועדים לדברי הרמב"ם ז"ל במנין המצות קנ"ג[12], וכמבואר כל זה בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סי' רל"ג[13]. ומרוב קדושתה ירושלים בכלל מקדש היא, ונאכלין בה קדשים קלים[14] ומעשר שני[15]. ובנוסח התפלה[16] ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם כו'. וכמו שקדושתה גדולה יותר מכל ארץ ישראל כמו כן מצות בנינה הוא קודם כמבואר שם, יעויין בס' שדי חמד מערכת ארץ ישראל[17] בשם מוהרמ"א הלוי ובשם ספר מטה אהרן[18].
ב) עלי' ראשונה שהי' ממדינתינו רייסין לארה"ק הי' העולים הצדיקים קדושי עליון הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק נ"ע והרה"ק ר"א מקאליסק נ"ע, שרבינו הזקן נ"ע קורא אותם במכתביו רבותינו שבארץ ישראל, והם נתיישבו בטבריא [תחלה קבעו דירתם בצפת, משנת תקל"ז עד תק"מ, ובשנת תק"מ קבע הררמ"מ נ"ע דירתו בטבריא[19]. והרר"א הי' עד שנת תקמ"ד[20], שאז נדחף מצפת על ידי הפקיד, וקבע גם כן דירתו בטבריא, וכמבואר כל זה באגרותיהם, שנדפס הקיצור מהם בבית רבי, ומוכנים לדפוס בשלימות בעזהי"ת], ואז נתייסדה קופת הרמב"ן[21] במדינתינו, ורבינו הזקן נ"ע כתב תמיד מכתבים להלהיב הלבבות לאהבת ארה"ק ולהגדיל מעלת צדקת הרמב"ן. וטעם התיישבותו בטבריא מובן, מפני שלא הי' יכול להיות אז ישוב לאחינו בירושלים[22], וכדאיתא באגרות הרמב"ן[23] שירושלים שהיא גדולה בקדושתה כן היא גדולה בחורבנה יותר, ונמשך החורבן זמן רב יותר מכל ערי ארץ ישראל, וכמבואר גם כן בהמכתבים של רבותינו שבארץ ישראל[24] מגודל סכנת נפשות שהי' להם בכל מקום עברם בארץ ישראל מפני הגייסות והקצרים(!), עד שמצאו בדרך נס מנוח לכף רגלם בעיר טבריא...
ו) והנה תחלת הישוב מכולל שלנו בירושלים הי' מו' הגאון החסיד ר' אלי' יוסף זצ"ל מדריבין (בעהמ"ח ס' אוהלי יוסף על מצות קדוש השם), תלמיד מובהק של כ"ק אאזמו"ר נ"ע, וגם שימש איזה שנים את האדמו"ר האמצעי נ"ע. נסיעתו לאה"ק הי' כמדומה לערך בשנת תרט"ו או תרט"ז [זה הי' בפעם הב', שנסיעתו הי' מקודם[25], ובשנת תרט"ו הי' בחוץ לארץ, ושב בערך תרט"ז], ונסע על דעת לקבוע ישיבתו בחברון, ששם הי' ישוב כל הכולל של אנ"ש. ובבואו לאה"ק נתעכב בירושלים עה"ק, שרצה ליהנות מקדושתה ולהתפלל אצל כותל המערבי, ונתעכב שם כחדש ימים, ועלה על דעתו אולי אסור לו לצאת מקדושה חמורה קדושת ירושלים לקדושה קלה[26], וכתב לכ"ק אאזמו"ר נ"ע לשאול על זה. ואף שהי' קשה הדבר לכ"ק אאזמו"ר נ"ע, מפני שהישוב שלנו הי' בחברון, ושלח אותו לשם במכוון שיהי' להם לעינים בתורתו וחסידותו בכל דבר עצה ותושי', אך אחרי שעיין בזה הסכים לו להשאר בירושלים, ומאז התחיל הישוב של הכולל שלנו להתגדל בירושלים...
וכן מצינו שכבר הי' כן, תחלת מלכות בית דוד הי' בחברון שבעה שנים[27], מובן ששם הי' כל כבוד התורה של הישיבה הקדושה של דוד המלך ע"ה הנק' בדרז"ל בית דינו של דוד[28], ואחר כך עברה לירושלים[29], ונשארה כלולה ומיוחדת גם עתה בתפלה ובברכת המזון ובתפלת ראש השנה על ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך.
ולהמשיך הישוב בחזרה לחברון מירושלים הלא זהו נגד ההלכה[30], הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין מירושלים. וזולת שהוא נגד ההלכה, יש בזה בודאי חטא ועון רוחני גדול מאד למעט בישיבת ירושלים ולבנות איזה עיר מחורבנה של ירושלים, שבכל יום אנו מתפללים ולירושלים עירך כו' בונה ירושלים.
המענה של רבינו:
כבוד ידידיי כו'
מכתבם צירוף הקונטרס של בן דודי הרש"נ נ"י נכון הגיעני...
ו. אחר כך חידוש תורה מאתו תצא, מה שחפש ומצא בעשר קדושות שירושלים מקודשת מכל ערי ארץ ישראל. ובנוסח התפלה מצא כתוב ולירושלים עירך. גם בנוסח ברהמ"ז נאמר ובנה ירושלים עירך. הוא מגלה רזין טמירין דברים נפלאים אשר לא שמעתן אזן מעולם, ומעתיק מספר לספר דברי החתם ספר בענין קדושת ירושלים.
מי האיש אשר לא ידע מעלת קדושת ירושלים עיר הקדש, מי לא יחונן את עפרה. כל אשר אלקים בלבבו אוהב אהבה עזה את עירו ומקום קדשו, כי רצו עבדיך את אבני' כו', וכל אחד ואחד מישראל יתאבל ויתאונן במר נפשו על חורבנה וירצה מעומק נפשו לזכות ולראות בבנינה.
אבל הכי מפני שירושלים מקודשת גם הבתי ספר והביבלוטיקות וכדומה מהדברים הנמצאים בה המה גם כן מקודשים ח"ו. לפי גודל קדושתה כך הוא גודל חורבנה בעוה"ר. ועיקר ענין החורבן הוא ברוחניות, וכל אשר לבב רגש לו ידאב לבו מאד איך שסבבוה בעלי ההפכיים והכניסו בה כל דבר טומאה ר"ל, ובלתי ספק הוא אשר לעתיד יהי' בה יתרון אור כו'.
יאמר נא ישראל אי' מקום מוכשר יותר לתורה ועבודה בזה הזמן, ירושלים או חברון עיה"ק, אשר ת"ל אין בה שום תערובות זרות כלל, אין בה בתי ספר וביבלוטיקות ולא בתי תיאטראות וקרקיסאות, ולא אנשים המסיתים והמדיחים ר"ל, והנהגתה היא עוד כמו שהי' בשנים הקודמים. ונוכל לומר דעם היות דירושלים מקודשת יותר, מכל מקום עתה קדושת המקום יותר בחברון מבירושלים, כי החוטאים והפושעים שבה מטמאים את הארץ וכמ"ש ותבאו ותטמאו[31] כו'.
ועמ"ש בשל"ה בתורה שבכתב פרשת לך לך בענין קדושת הארץ, דכמו בענין המילה דדוקא בהסרת הערלה תתגלה הקדושה, כה"ג הוא בקדושת ארץ ישראל, דהרי עמלק סביב לה, ובהסיר הערלה הסובב לה אז דוקא הוא קדושתה, והחוטאים והפושעים מושכים בערלתם המה ר"ל ומטמאים כו', יעו"ש בלשונו הקדוש דף רע"ו ע"ב[32], ואין אנו יכולים לזכות לארץ ישראל אם לא בה[ס]רת כו' ואם ח"ו[33] כו'.
ובודאי קדושת המקום נוגע לידיעת התורה והשגתה ולעבוד ה' בכלל, וכמ"ש בשל"ה דק"ה[34] שצריך להיות קדושת המקום והיינו ארץ ישראל הקדושה. ובלתי ספק הוא אשר קדושת המקום בזה הזמן יותר בחברון מטעם הנ"ל, והוא המסייע לשלימות עסק התורה ועבודה, ולבד זאת כשאין חטאים אין חוטאים, ועיר הקודש חברון נקי' היא ת"ל מכל חטא כנ"ל, ותקותינו אשר תהי' נקי' אי"ה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, בזכות אבות הקדושים הקבורים תמן.
ולא נתמה על הגאונים הקדושים כהחתם סופר וכמוהו זצ"ל אשר רצו בירושלים דוקא, כי ודאי ירושלים מקודשת יותר וקדושת המקום מועיל ומסייע לעסק התורה ועבודה כנ"ל, אבל כל זה כאשר היתה העיר הקודש ירושלים מקודם, אשר חורבנה הי' רק בגשמיות, אך עצם קדושתה לא נסתרה מעין כל חי בחיי התורה כי היא חיינו כו', ועתה בעוה"ר אשר הרי עמלק החשיכו קדושתה, עד עת רצון מלפניו ית' להעביר את החושך כו', ודאי דקדושת המקום דעה"ק חברון עדיף טובא.
והלא אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע ידעו יותר ממנו מעלת קדושת ירושלים, והרי הדבר ידוע ומפורסם לכל אשר כ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נ"ע וכן אאזמו"ר זצוקללה"ה נ"ע בחרו בחברון דוקא, וכאשר יש מכתב אדמו"ר האמצעי[35] זצוקללה"ה נ"ע אודות ישוב חברון בדברי חסידות מדבר במעלת חברון, וכ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה נ"ע שלח את בני משפחתינו לחברון[36] דוקא.
ומה שכתב מפני שלא הי' יכול אז להיות ישוב בירושלים[37], אין האמת כן, כי גם בעת שבא הרה"ק הרמ"מ זצוקללה"ה נ"ע לאה"ק הי' ישוב בירושלים, ומזכיר במכתביו אשר נתבקשו מיושבי ירושלים להתיישב שמה, והרמ"מ זצ"ל נתחתן עבור בנו ז"ל עם חכם ספרדי מירושלי[38]. ומכל שכן בימי כ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נ"ע שהי' ישוב בירושלים. ומכל מקום בחרו אבותינו בחברון דוקא, אין זה רק מפני שצפו ברוח קדשם אשר העיר הקדושה הלזו בקדושתה תעמוד, וכאשר עינינו רואות עתה מה טוב חלקם וגורלם יתר על כל הארצות.
ומכל הנ"ל מובן אשר אין איסור ח"ו כלל לצאת מירושלים לחברון בשביל כוונה הנ"ל, כי בשביל לימוד התורה מותר לצאת גם מארץ ישראל לחוץ לארץ[39], וכדאיתא בגמרא ע"ז דף י"ג ע"א ורמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט, ושו"ע יו"ד סי' שע"ב ס"א. וכל שכן בארץ ישראל גופא מירושלים לחברון. ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל מצוה היא על עוסקי תורה ויראי אלקים להיות בחברון דוקא, למען שלא יומשכו ח"ו אחרי דברי המסיתים והמדיחים ר"ל, ולמקומותיהם הנזכרים לעיל, וכמארז"ל לך לך אמרינן לנזירא[40] כו'. וגם קדושת המקום דעיר הקודש חברון מסייעתם כו' כנ"ל.
ז. והנה בתוספות פרק בתרא דכתובות דף ק"י ע"ב ד"ה הוא אומר לעלות כו' וז"ל, והי' אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם עכ"ל.
ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כ"ח כתב דנ"ל שאינו מיסוד התוספות, מפני שהרא"ש[41] והר"מ[42] לא הביאו זאת, ומסיק דהגהת תלמיד היא ולאו דסמכא היא כלל. וכן כתב משמו הרב בעל נתיבות משפט נתיב כ"ג ח"ח דרמ"ג ע"ג. ובשו"ת יוסף אומץ להחיד"א ז"ל סי' נ"ב דחה סברה זו, מפני שהובאו דברי הר"ח בפסקי תוספות. וגם בדרכי משה אה"ע סי' ע"ה הביא דברי הר"ח, וכן מהריב"ל[43] ומהרח"ש[44] ומהריט"ץ[45] כולם הביאו סברת הר"ח ולא עלה על דעתם לומר שהם דברי תלמיד ח"ו. והמהרי"ט עצמו בח"א סי' קל"א צירף סברת הר"ח וז"ל, ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה אפילו הבעל אינו כופה את האשה הואיל ואין אנו יכולים לקיים מצות התלויות בארץ, עכ"ל. ואם כי יש לו שם טעמים נכונים בלאו הכי, ויש לומר דרק לאפושי טעמי וגברי הזכיר סברת הר"ח, ומכל מקום אם איזה תלמיד הגי' כך ואינה מיסוד התוספות כמ"ש בח"ב, לא הוה לי' להביאו בח"א אפילו לאפושי גברי כי אין איש. ומכל זה הוכיח הרב חיד"א ז"ל שהם מדברי התוספות. והמהרי"ט בחידושיו לכתובות בסוף ח"א הרבה גם כן להקשות על סברת הר"ח כמו בתשו' דח"ב הנ"ל, ומכל מקום לא כתב שם שהם מאיזה תלמיד.
ובשלטי הגבורים פ"ג דשבועות[46] לענין הנודר לעלות לארץ ישראל ולחזור כתב, ואפילו למאן דאמר דהאידנא מצוה ללכת לארץ ישראל היינו דוקא על מנת לדור כו'. מזה נראה דלא נדחה לגמרי סברת המאן דאמר דהאידנא לאו מצוה כו'. ואפשר כוונתו על פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בענין ישיבת ארץ ישראל, דלהרמב"ן[47] הוי מצוה והרמב"ם לא מנאה במנין המצות. ולפי זה צריך לומר דהטעם מה שהרמב"ם לא מנה מצות ישיבת ארץ ישראל הוא כמ"ש בס' מגלת אסתר, דלהרמב"ם מצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מאדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. ונראה כוונת הרב בעל מגלת אסתר, דלהיות שעכשיו אין ביכולתינו לקיים מצוה זו לכן לא מנאה הרמב"ם, לפי שהיא מהמצות שאינן נוהגות לדורות שאינן נמנין, וכמ"ש בשרש הג' מהי"ד שרשים במנין המצות.
וקשה טובא, והלא כתב הרמב"ם בס' המצות מצות עשה קפ"ז כי פעמים תהי' המצוה נוהגת לדורות, אבל יהי' הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מהמקומות מהדורות, ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה בלתי נוהגת לדורות כו', והאריך שם בציור הענין. וכן כתב החינוך משמו במצוה תכ"ו[48] וז"ל, אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים כו', לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת עכ"ל. ואם הי' דעת הרמב"ם שמצות ירושת הארץ וישיבתה היא מצוה, לא משום זה שגלינו ממנה ואי אפשר לנו לקיימה לא יחשוב אותה במנין המצות, והיתה חובת המצוה עכשיו גם כן.
אחר כך ראיתי להר"ח פאלאגי ז"ל בס' נשמת כל חי ח"א סי' מ"ה, שמתמי' על המגלת אסתר כנ"ל, והוא ז"ל כתב, דיש לומר דלהרמב"ם היא מצות עשה, ולא מנאה מפני שהיא מצוה כוללת. ומכל מקום נראה שם דיותר מסתבר לו שלהרמב"ם היא מדברי סופרים ולא מן התורה.
והנה מה שכתב הנשמת כל חי לחשוב זה למצוה כוללת מפני המצות הרבים התלוים בה, לא יתכן גם כן לפי דעתי, דאם כן גם מצות בנין בית הבחירה תהי' מצוה כוללת מפני המצות הרבים התלוי' בה בעשיית כל הכלים ובמעשה הקרבנות, והרמב"ם מנאה למצוה בפני עצמה. ובשרש הד' כתב הרמב"ם מצוה כוללת היא מה שכוללת כל המצות אם מצות עשה אם מצות לא תעשה, אבל אם כוללת ענינים פרטים אפילו יהיו רבים אין זה מצוה כוללת. ובזה הליץ הרמב"ן על הבה"ג שמנה והתקדשתם והייתם קדושים למצוה בפני עצמה, וכמש"ש בהשגות הרמב"ן בס' המצות בשורש הד'. וכבר נתבאר דהנשמת כל חי מסתבר לי' יותר דלהרמב"ם היא מדברי סופרים (ובס' מנחת חינוך[49] הביא דברי מגלת אסתר דהאידנא אין מצוה מן התורה לשבת בארץ ישראל, ולא העיר על זה מאומה, וכותב שבס' פאת השולחן[50] הלכות ישיבת ארץ ישראל מביא כמה ראשונים שסוברים כהרמב"ן שגם האידנא מצוה לשבת בארץ ישראל, וס' הנ"ל אינו נמצא אצלי).
אלא צריך לומר דהרמב"ם אינו חושב ירושת הארץ וישיבתה למצות עשה, כי הארץ נתנה במתנה לאברהם אבינו ע"ה ולזרעו אחריו בעבור קיום התורה והמצות, "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", וכמ"ש "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל כו' עקב אשר שמע[51] כו', וכתיב "ובדבר הזה תאריכו ימים[52] על האדמה כו', ולהיפך כתיב ולא תקיא הארץ[53] כו', וכתיב העידותי בכם היום[54] כו', והרבה פסוקים בתורה ובנביאים שבזכות התורה ומצות אנו זוכים אל הארץ. ובעוה"ר גלינו ממנה וכפר אדמתו עמו[55] כו', והרי הוא כמו קבלת שכר[56] על קיום התורה ומצות, ואינו שייך לחשוב זאת בכלל המצות. ואם נאמר שהיא מצוה איך היא באה בעונשין, היתכן לענוש בביטול מצוה. ומ"ש בפרשת תבוא ועבדתם שם[57] כו', פרש"י לא עבודת אלקות ממש אלא מעלים מס כו'. ולכן לא מנה זאת הרמב"ם בכלל המצות.
ולפי זה מ"ש השלטי הגבורים ואפילו למאן דאמר דהאידנא כו', אין כוונתו אם היא מצות עשה מן התורה או לאו, דלמאן דאמר שהיא מצות עשה מן התורה פשיטא דגם האידנא היא מצות עשה, ולמאן דאמר שאינה מצות עשה מן התורה גם בזמן הבית לא היתה מצות עשה מן התורה, ומצות ישיבת ארץ ישראל היא רק מצד קדושתה, דקדושה שני' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ובפרט ירושלים ת"ו מקום מקדשינו אשר לא זזה שכינה כו', ואשריו מי שזוכה לזה (בתנאי שיהי' ממקיימי התורה ומצות בכל דקדוקיהם כו', והבאים לשם צריכים להזהר ביותר בהמצות התלויות בה וכמשי"ת לקמן אות יו"ד), אבל אין זה מצות עשה מן התורה לדעת הרמב"ם. ואם כן נראה דכוונת השלטי גבורים הוא על הר"ח והחולקים עליו. ואין לומר שהוא מאיזה תלמיד.
ובמגלת אסתר שם הביא גם כן סברת רבינו חיים שבתוספות. אמנם מה שדעתו לומר שהרמב"ם הוא בשיטתו של הר"ח אין זה מתקבל כלל, דלא משום זה נאמר שאין בזה מצוה. דלפי סברת הר"ח שפיר יש לומר שהיא מצות עשה מן התורה, ומכל מקום יותר טוב שלא לקיים את המצוה בשב ואל תעשה מלבוא לידי חשש איסור ח"ו. ומכל מקום ממ"ש הר"ח דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כו' יש להוכיח דהר"ח סבירא לי' כהרמב"ם דאינה מצות עשה, דאם כן לא הי' אומר סתם דעכשיו אינה מצוה כלל, והי' מפרש דבריו דמוטב להניח מצוה זו כו'. ומדכתב כנ"ל נראה דסבירא לי' שהיא מדברי סופרים, ובזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם בשלוה והי' ביכולתם לקיים המצות התלויות בה יש בזה מצוה מדברי סופרים משוס קדושת הארץ, ועכשיו אינו מצוה כו'. אבל אין להוכיח שהרמב"ם סבירא לי' דמשום זה אינו מצוה, דגם אם היא מצוה מן התורה מכל מקום יש לומר דמוטב להניח כו'. ובגוף הענין אי אפשר לומר שהרמב"ם סבירא לי' כהר"ח, כמ"ש הרב נשמת כל חי ח"א סי' מ"ט דע"ח ע"ב, שהרי הרמב"ם מביא להלכה דין המשנה והברייתא דכתובות[58], ואינו מחלק בין זמן הבית לזמן הזה (ומה שמספקא לי' להרב הנ"ל על איזה סברא מהתוספות כוונת המגלת אסתר, אם משום סכנה[59] או על סברת הר"ח. צ"ע, שהרי המגלת אסתר כותב אבל עכשיו אין מצוה לדור בה וכמ"ש התוספות כו', הרי מפורש דכוונתו על סברת הר"ח).
ח. אמנם כן אמת נכון הדבר אשר הדברים יצאו מפי הכהן הגדול הר"ח ז"ל, וכמה גדולי האחרונים הביאו סברת הר"ח, וכבר הוזכרו והובאו דבריהם בס' נשמת כל חי סי' מ"ט, ושום אחד לא אמר שהוא מאיזה תלמיד. וגם המהרי"ט בח"א צירף סברת הר"ח כמשנת"ל אות ז'. אך כולם נמנו וגמרו אשר סברת הר"ח יחידאה היא, רק התוספות שהביאו סברתו נראה דנקטי הכי. וגם בפסקי התוספות הובאה סברת רבינו חיים, הרי דנקטי הכי. ומ"ש בנשמת כל חי סי' הנ"ל דפ"ג ע"ב אולי כוונת פסקי התוספות משום סכנה, דסברא זו הובאה בהגהת מרדכי[60] גם כן בשם הר"ח בתשובה. זה אי אפשר לומר, שהרי בפסקי תוספות כתבו שאין מצוה עכשיו לדור בארץ ישראל, ואי משום סכנה אין שייך לומר שאינו מצוה, כי אם שאין חיוב, וכמ"ש בתוספות אינו נוהג עכשיו כו'. וגם ממ"ש שאין מצוה לדור כו', מובן דכוונתו על סברת הר"ח.
ועמ"ש בנתיבות משפט דרמ"ג ע"ג ד"ה והתוס' כתבו, ושם ע"ד כתב בענין מה שמהר"מ[61] מחלק בין זמן הבית לזמן הזה, שמתרץ בזה דהירושלמי לא פליג על תלמודא דידן, וכמ"ש בשמו הרא"ש[62] והמרדכי[63] והגהות אשרי[64] (וכבר האריכו בס' דינא דחיי לאוין פ"א דף פ"ו[65], ובנתיבות משפט דרמ"ג[66], וביוסף אומץ, ובנשמת כל חי שם, בענין השינוים שנמצא בזה[67]). והטור סי' ע"ה כתב על זה שאין התירוץ מספיק. וכתב הנתיבות משפט דנראה שהטור הבין מדברי הר"מ שכונתו כדברי ר"ח, ולכך השיג עליו, דאם כן אמאי כופין אותה. הנה עם היות דבגוף הענין כן צריך לומר שהטור הבין שמהר"מ סבירא לי' דבזמן הזה אינו מצוה לעלות לארץ ישראל, דאם לא כן אין מקום לקושייתו, וכמ"ש הפרישה[68]. אמנם באמת הר"מ לא סבירא לי' כהר"ח, דהר"מ משום קדושה נגע בה, דעכשיו אין בה קדושה כל כך ומשום הכי אין המצוה כל כך, אבל מכל מקום יש בזה מצוה גם עכשיו, וכמ"ש שם הדרישה, וכן כתב הנתיבות משפט. והר"ח סבירא לי' דאין מצוה משום חשש איסור כו' כנ"ל. ומ"ש הנשמת כל חי דהטור הבין גם כן במהר"מ כנ"ל דיש בזה מצוה קצת, אין דבריו עולין יפה כל כך.
והנשמת כל חי מצא לו חבר להר"ח, והוא הבה"ג[69], שהביא המשנה דשלש ארצות[70], והשמיט את המשנה דהכל מעלין[71] והברייתא דהוא אומר[72] לעלות וכל מאמרי רז"ל שהגדילו בשבח ארץ ישראל, וכן השמיט הדין דעבד שברח לחוץ לארץ[73] כו', ודין המוכר עבדו לחוץ לארץ[74], שמע מינה דדעת הבה"ג כהר"ח דבזמן הזה ליכא מצוה כו'. ודעת הכנסת הגדולה ביו"ד סי' ר"ג הגהות ב"י אות וי"ו, דהרדב"ז[75] סבירא לי' כהר"ח (והוא ז"ל חולק על הכנסת הגדולה). וכהנא מסייע כהנא, דהמהרש"ך בח"ב סי' מ"א וסי' קי"ט החזיק בפשיטות כדעת הר"ח. ובכנסת הגדולה אבן העזר סי' ע"ה הגהות ב"י אות כ"ה הביא מספר מגן אברהם להר"א וויטל שפסק כהר"ח, ושהסכים עמו מהר"ד ן' נחמיאש[76].
נמצא דהתוספות ופסקי התוספות (עמ"ש בשם הגדולים מערכת הספרים אות פ' מי חיברם) ובה"ג ומהרש"ך והר"א וויטל והר"ד ן' נחמיאש, ולדעת הכנסת הגדולה גם הרדב"ז, סבירא להו כהר"ח. וכתב בספר תומת ישרים סי' ס"ו (הובא בכנסת הגדולה שם) וז"ל, וכיון שהדבר כן, ובארזים נפלה מחלוקת, מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות.
והנה מה שכתב הר"ח לענין ארץ ישראל בכלל, כמו כן הוא בירושלים בפרט, שיש בה קדושות וזהירות יתירות על כל ארץ ישראל, וכמ"ש בנשמת כל חי סי' הנ"ל דע"ט סע"א וז"ל, ועוד דמ"ש הר"ח כהן דיש כמה עונשין, היינו כמה קדושות שיש בירושלים יותר משאר ארץ ישראל, וצריך להזהר שלא יכשל בהם. ועי' תשובת הרדב"ז הח' (הוא ח"ב) סי' תרל"ג, עכ"ל.
ט. וכתב בתומת ישרים סי' הנ"ל (והובא בכנסת הגדולה שם אות כ"ח) וז"ל, ועד כאן לא קאמר הר"ח כהן אלא שאינו מצוה לעלות אבל גבי הדרים שם אינן רשאין לצאת, עכ"ל. וכ"כ הנתיבות משפט דרמ"ג ע"ג. וכן הסכים הנשמת כל חי.
ומה שכתב הנשמת כל חי שם ד"פ ע"ב, דהדר כבר שם ובא לצאת הרי זה בקום ועשה, משא"כ להדר בחוץ לארץ שהיא בשב ואל תעשה. מאן לימא לן דהר"ח סבירא לי' דגוף ענין ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה מן התורה שנדון בה בחילוק קום ועשה ושב ואל תעשה נגד חשש איסור. ועמ"ש לקמן אות יו"ד בד"ה והנה הב"ח.
ועם היות שנת"ל אות ז' דתינח סברת הר"ח גם לדעת הסוברים דישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה, מכל מקום נתבאר דיותר מתקבל לומר שהר"ח סבירא לי' דלא הוי מצות עשה כי אם מדברי סופרים (דלכן כתב סתם אינו מצוה כו' כנ"ל), והיינו משום קדושת ארץ ישראל. ואם יש חשש לעבור ח"ו על איסור דאורייתא, איך נאמר שאסור לו לצאת משום המצוה דמדברי סופרים (והיינו אם באמת ירא לנפשו מפני החששות, לא מפני שחמדה נפשו לחיי ארץ הגוים ח"ו), ומה הנאה לו ישיבת ארץ ישראל אם יעבור ח"ו כו'. ועמ"ש בכל בו סי' קכ"ז[79]. והלא כל הראשונים עד הרמב"ן אינם חושבים ישיבת ארץ ישראל למצות עשה. וגם הבאים אחריו הסמ"ג והחינוך גם כן לא מנאו זה במצות עשה (והרשב"ץ בס' זהר הרקיע[80] והחרדים[81] חשבו זה למצות עשה, והכנסת הגדולה יו"ד סי' רל"ט (הובא בארעא דרבנן סי' רצ"ז) תמה על המבי"ט[82] שהחזיק בדעת הרמב"ן נגד הרמב"ם).
וגם הרא"ש והטור והש"ע שפסקו להלכה כהמשנה וברייתא דכתובות ולא סבירא לי' גם כמהר"מ לחלק בין זמן הבית לזמן הזה, וכל שכן דלא סבירא לי' כהר"ח, מכל מקום יש לומר דסבירא לי' דאין ישיבת ארץ ישראל מצות עשה מן התורה. דהלא הרמב"ם ודאי סבירא לי' שאינו מצות עשה, ומכל מקום פסק כהא דכתובות בהל' אישות פי"ג הי"ט וכ' ובהל' עבדים פ"ח ה"ט, דעבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו, ובהלכות מלכים פ"ה ה"ט דאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, וכמו כן הוא גם להרא"ש והטור והשו"ע. והדרישה[83] כתב דלהטור המצוה בזמן הזה כמו בזמן הבית, וכן הוא בהכרח לומר לדעת הטור. אבל הוא רק מדברי סופרים והיינו רק דבר מצוה (לא דבר רשות) משום קדושת ארץ ישראל. ואם כן לסברת ר"ח שיש בזה חשש באיסורים חמורים אי אפשר לומר שתדחה דבר מצוה לחשש איסור ח"ו.
וכן נראה דעת הכנסת הגדולה, דלדעת הר"ח שוה לצאת כמו לעלות, וכמ"ש באה"ע סי' ע"ה בהגב"י אות כ"ח וז"ל, מתוך טעם שנתן הר"ח כהן ז"ל הי' נראה דכי היכי דהדר בחוץ לארץ בזמן הזה ליכא מצוה לעלות לארץ ישראל, הוא הדין במי שדר בארץ ישראל שיכול לצאת משם כו'. אבל ראיתי לבעל תומת ישרים כו', עכ"ל. וכשם דלסברת המהר"מ דהירושלמי מיירי בזמן הזה הרי משוה הירושלמי לצאת ללעלות שאין כופין אותו (אלא דאותה כופין גם להירושלמי משום דיפה כח הבעל, ומשום דיש קצת מצוה בזה), כמו כן להר"ח לסברתו צריך לומר דשוה לצאת כמו לעלות.
ומה שהכריח כן בעל תומת ישרים מהמימרא דגמרא שם בכתובות דקי"א ע"א, ההוא גברא דנפל לי' יבמה בי' חוזאי אתא לקמי' דר' חנינא כו'. לא ידעתי מאי אולמא דהאי מימרא טפי מהברייתא שם דק"י ע"ב לעולם ידור אדם כו' שכל הדר בארץ ישראל כו', וכל המאמרים שם המפליגים בשבח ארץ ישראל, ולהיפוך בחוץ לארץ. ואם מפני שזהו להלכה, הלא התוס' הביאו דברי ר"ח על הברייתא דהוא אומר לעלות דעכשיו בטל דין זה. ואם מפני שר' חנינא הי' אחר החורבן, הרי לסברת הר"ח אין החילוק בין זמן הבית ולאחר החורבן, כי אם החילוק הוא בין כשהיו ישראל שרוים על אדמתם והארץ הי' שלהם, ולאחר שגלו מן הארץ והעכו"ם לקחו את הארץ, דזה גורם כמה ספיקות בהמצות התלויות בה, וגם צוק העיתים וחלישות הדור גורמים שאין יכולים להזהר כו' (לסברת הר"ם[84] שהביא הרא"ש והמרדכי החילוק הוא בין זמן הבית ולאחר החורבן שאין קדושתה כל כך כמקודם, והעיקר בקדושת ירושלים, וכמו שהביא המרדכי משמו דאז הוי המצוה טפי לדור בירושלים מבארץ ישראל. אבל לסברת הר"ח החילוק הוא כנ"ל. ובזה יתורץ שלא תקשה להר"ח מהא דרבי זירא בעי למיסק כו' שם בכתובות[85], וכן כמה אמוראים שעלו לארץ ישראל אף שהי' לאחר החורבן[86], דלהר"ח גם לאחר החורבן, כל זמן שישראל היו שרוים על אדמתם מצוה לעלות, ואותן האמוראים היו בעת שהיו ישראל בשלוה. ובר מן דין האמוראים הי' ביכולתם להזהר בכל הדברים, כי יראה וזהירות יתירה הי' בהם. וסברה זו כתבה הנשמת כל חי לענין ר"א בן שמוע ור"י הסנדלר בספרי[87] פ' ראה פיס' ס').
והנראה דכונת התוס' הנ"ל היא על כל הנאמר בהברייתא[88], והראי' שהבה"ג דסבירא לי' כהר"ח השמיט כל הדינים האלו, הלא השווה לצאת ללעלות. וכמו כן צריך לומר לדעת הר"ח. ובנשמת כל חי ד"פ ע"ב הביא דס' אבק דרכים בדרשות דרוש א' סבירא לי' דלהר"ח מותר לצאת גם כן. ואין אצלי הס' הנ"ל.
ומהרש"ך ח"ב סי' מ"א כ' וז"ל, שעם היות שהנראה שהנודר לעלות לארץ ישראל הוא נדר גדול שרוצה לעמוד במקום קדושה, מכל מקום לא מקרי שבועה לקיים איזה מצוה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כמ"ש התוס' פ' שני דייני גזירות וז"ל, הי' אומר ר"ח כו' באופן דיראה דאין בשבועת הנשבע לעלות לארץ ישראל שום סרך של מצוה להחמיר בהתרתה כו', עכ"ל (וכתב דמכל מקום יותר טוב להתיר על ידי פתח, ולא על ידי חרטה[89], דנראה כמו שטועה ומתחרט ממה שחשב לעלות לארץ החיים מקום מקדשינו, שאע"פ שהוא חרב מכל מקום עדיין היא בקדושתה כו'). וכ"כ בסי' קי"ט וז"ל, ודאי דאין לומר שהיא מצות עשה מן התורה, דיינו שנאמר שתהי' מצוה מדברי סופרים כו'. ואחר כך כתב דהא והא נמי ליתא, ר"ל דעלי' לדור בארץ ישראל בזמן הזה אין מצוה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים וכמ"ש התוס' כו' (ובלתי ספק הוא שזכות גדול מאד הזוכה לדור בארץ ישראל ולקיים ולהזהר בכל המצות, וכמ"ש מהרש"ך בתשובה הנ"ל דעדיין קדושתה בה כו'. ומשום זה מאד החזיקו רבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע בישוב ארץ ישראל ומסרו נפשם הק' על זה. אבל כל כוונתם הי' לאותן המחזיקים בה בתורה ומצות כדבעי למהוי). והנשמת כל חי הקשה עליו האיך פסק כהר"ח נגד כל הפוסקים והחולקים עליו. וי"ל דדעת מהרש"ך הוא דרוב הפוסקים סבירא להו דלא הוי מצות עשה כי אם דבר מצוה, ולסברת הר"ח אין בזה מצוה כו'. והלא הנשמת כל חי עצמו הביא כמה גדולים דסבירא להו כהר"ח וכנ"ל אות ח.
ומכל זה נראה דגם לצאת מותר.
והא דאמרינן בגיטין ד"ח ע"ב והקונה שדה בסורי' כו' למאי הלכתא א"ר ששת שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת, בשבת סלקא דעתך כו' אומר לנכרי כו', ואע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ובב"ק ד"פ ע"ב אמרו והקונה בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת כו'. ולפי דעת הר"ח שאין מצוה לדור בארץ ישראל כו' איך התירו אמירה לעכו"ם לכתוב אונו.
וי"ל דהנה הר"ח מה שאמר אין מצוה, אין זה שבעצם אין מצוה לדור בארץ ישראל, דכבר נת"ל דגם להר"ח היא מצוה, אם מדברי סופרים או דבר מצוה עכ"פ, ומ"ש אין מצוה היינו משום דבר אחר, משום מצות התלויות בה. ואם כן מי שדר בארץ ישראל וזהיר כפי יכולתו ואינו חושב לצאת, דכן רובא דעלמא לא דייקי בנפשייהו כל כך (ובטח כל אחד ואחד משתדל להזהר כו'), הנה מצד עצם ענין ישוב ארץ ישראל יש בזה מצוה, לזאת מתירין לו לכתוב אונו כו'.
אמנם כאשר נדייק בזה הנה בענין קניית נחלה בארץ ישראל מן העכו"ם יש בזה שני דברים, הא' משום לא תחנם[90] לא ליתן להם חני', והב' משום ישוב ארץ ישראל (דענין מצות הישוב[91] הוא לא זו בלבד שלא תהי' ביד אחר, כי אם שלא נעזבנה שוממה, וכמ"ש הרמב"ן בביאור מצוה זו[92] וז"ל, ולא נעזבה ביד זולתינו כו' או לשממה, עכ"ל. וכמו כן למאן דאמר שאינה מצוה מן התורה כי אם מדברי סופרים, ענינה הוא שלא תהי' שוממה). וכמו כן הקונה שדה בסורי', להברייתא דגיטין[93] דסבירא לי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש[94], גם כן איכא תרתי לא תחנם וישוב ארץ ישראל. וצ"ל דמ"ש והקונה שדה היא לאו דוקא, והוא הדין בית, דלמאן דאמר שמי' כיבוש הלא אין מוכרים בתים בסורי' משום ולא תחנם, וכדאיתא במשנה דע"ז דכ"ב סע"ב[95], אם כן גם בית מותר[96], וכל שכן שדה דאית בה גם הפקעה ממעשר כדאמרינן בגמ' שם. והאי דנקט שדה, כתב בנהר שלום[97] על או"ח בסי' ש"ו ס"ק ד', לאשמעינן דגם שדה יש בה משום לא תתן חני'. וצ"ע מהו הרבותא בזה. וי"ל דלפמ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת נ"א טעם מצוה זו כדי שלא נלמוד כפירתם ח"ו (ולהסמ"ג אינו משום טעם זה כי אם הוא גזירת הכתוב, ועשה חניית קרקע ושלא להושיב שתי מצות. עיי"ש לאוין מ"ח ומ"ט, דלהסמ"ג עיקר ולא תחנם קאי על החני', ולהרמב"ם עיקר ולא תחנם הוא על החן, והחני' היא מן לא ישבו בארצך שנאמר הטעם פן יחטיאו כו' ולא תחנם הוא כעין סמך, ועמ"ש בדינא דחיי לאוין מ"ח), אם כן הוה אמינא דבשדה אינו שייך זה, לזאת אשמעינן כו'. וכן משמע מפירוש רש"י[98] ד"ה משום ישוב ארץ ישראל לגרש נכרים ולישב ישראל בה. וכ"ה בתוס' רי"ד דלגרש נכרים היינו משום ולא תחנם ולישב ישראל בה זהו מצות ישוב ארץ ישראל. וכ"כ בהביאור לספר המכריע הנקרא זר זהב ומנחת יהודה[99] סי' י"ד הכוונה ברש"י כנ"ל. ונראה דלדעת רש"י מה שמותר לכתוב אונו בשבת היא מחמת דאית בזה משום ולא תחנם דהוה דאורייתא (להברייתא דכיבוש יחיד שמי' כיבוש), ומשום זה דחק ופירש דמה שאמרו בגמרא משום ישוב ארץ ישראל דהיינו לגרש נכרים כו', אבל לולא זאת לא היינו מתירים לכתוב אונו כו' (ומזה יש ללמוד דלרש"י מצות ישוב ארץ ישראל אינו מצות עשה). וכ"כ המגן אברהם[100] סי' שו ס"ק כ' דהברייתא דסבירא לי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש, ואם כן אסור ליתן להם חני' בקרקע מלאו דולא תחנם, לכן מותר לעבור איסור דרבנן. הרי העיקר הוא משום הלאו דלא תחנם.
והנה ענין לא תחנם שייך כאשר היו ישראל על אדמתם והארץ הי' להם. אבל האידנא שגלינו מעל אדמתינו והארץ היא בידי עכו"ם ליכא לא תחנם, וכמ"ש הפמ"ג שם באשל אברהם. וי"ל דמשום הכי לא הביאו הרא"ש והטור הא דכותבין אונו כו', דלא התירו לכתוב רק משום לא תחנם, והאידנא דליכא משום לא תחנם גם בארץ ישראל, וכל שכן בסורי', לפי מה דקיי"ל כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, לכן לא הביאו דין זה. ונמצא דלפי זה לא קשה מידי להר"ח מהא דכותבין אונו דגם לדעת רש"י ותוס' רי"ד והרא"ש והטור אין זה שייך עכשיו.
אמנם הרמב"ם הל' שבת פ"ו הי"א כתב הלוקח בית (נר' דכ"ש שדה[101]) בארץ ישראל מן העכו"ם מותר לו לומר לעכו"ם לכתוב לו שטר בשבת כו', ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח כו' בסורי' כו'. ואף דהרמב"ם פסק כר"י במשנה דע"ז דכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש[102], וכמ"ש בהל' עכו"ם פ"י ה"ג והל' תרומות פ"א הבו"ג, ואם כן בסורי' ליכא משום לא תחנם, ומכל מקום מותר לכתוב אונו, ואם כן הלוקח בית בארץ ישראל גם כן אינו משום לא תחנם (ובפרט דהאידנא ליכא משום לא תחנם כנ"ל בשם הפרי מגדים[103]) אלא משום מצות ישיבת ארץ ישראל. והגם דהרמב"ם סבירא לי' דאינו מצות עשה מן התורה ומכל מקום מותר לכתוב אונו. ובאמת הקשה המגן אברהם שם להרמב"ם למה נדחה דרבנן מפני דרבנן, אלא שהקשה זה על מה שהתיר בסורי' מאחר דקי"ל כיבוש יחיד לאו כו', ובאמת קשה כמו כן על הלוקח בארץ ישראל, מאחר דלדידי' ישוב ארץ ישראל הוא מדברי סופרים. וכתב המג"א ואפשר דסבירא לי' דעכ"פ איכא קצת מצוה בקניית בתים ולכן מותר כו'. וי"ל הגם דשניהם דרבנן[104], מכל מקום להיות דמצות קניית בתים היא משום קדושה, לכן יש בזה יתרון ומתירין לכתוב על ידי עכו"ם. ומאחר דגם להרמב"ם הוא רק משום שיש בזה קצת מצוה, י"ל דכמו כן להר"ח דבקדושתה עומדת ודאי, דמי שדר בארץ ישראל ואינו חושב לצאת יש בזה מצוה בקניית נחלה כו' כנ"ל. ובשו"ע סי' ש"ו סעי' י"א לא הזכיר סורי', י"ל משום דבסורי' מותר למכור בתים אין להתיר לכתוב כו' כמ"ש המגן אברהם[105] (ויש מקום לומר דהרמב"ם מיירי באומר מערב שבת לכתוב בשבת דהוי שבות דשבות, ולכן מותר גם בסורי'. והשו"ע מיירי בלוקח בשבת כמ"ש מותר לקנות בית כו' בשבת, דהוה שבות ולא התיר אלא בארץ ישראל, ועמ"ש הפמ"ג שם. ורבינו ז"ל בשו"ע שלו[106] כתב כלשון הרמב"ם הלוקח בית כו' ומכל מקום לא הזכיר סורי').
י. ובהפלאה על התוס' הנ"ל ד"ה הוא אומר לעלות כו' וז"ל, וגם לפמ"ש בשם הר"ח דאין מצוה עכשיו, הוא על דרך משאחז"ל בריש שבת[107] שהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, דמוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור כו', הכי נמי אף דאין מצוה משום שיבא לידי קלות במצות באיסור חמור התלויות בארץ, עבירה היא כנלע"ד, עכ"ל. ונראה דהרב ז"ל תפס בפשיטות דלדעת ר"ח מותר גם לצאת, לכן עשה דמיון לזה ממה שהתירו לו לרדות, דמוטב שיעשה איסור קל כו', דאל"כ איזה איסור קל יש כאן בנידון דידן.
וגם מה שכתב אף דאין מצוה כו' עבירה היא, אינו שייך לומר כן על זה שאינו עולה לארץ ישראל, וכי אפשר לומר על רובא דישראל שבחוץ לארץ ובהם כמה צדיקים וגדולים שעוברים עבירה ח"ו. ואף גם דלמאן דאמר דישיבת ארץ ישראל מצות עשה מן התורה, אין לומר דכשאינו עולה עושה עבירה ח"ו, כי אינו מצות עשה שהזמן גרמא, רק כשעולה מקיים מצות עשה אבל לא כו'. ומכל שכן דרוב הפוסקים סבירא להו שאינו מצות עשה.
ועמ"ש בשו"ת מהריט"ץ סי' פ"ה בסופו, על מ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט לעולם ידור אדם בארץ ישראל כו', שכל היוצא לחוץ לארץ כאלו עובד ע"ז. והקשה[108] הלא בגמרא[109] איתא שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו כו'. ותירץ דכוונת הרמב"ם ז"ל להפך בזכות הדרים בחוץ לארץ, דלא ניחא לי' למארי' דנימא שכל הדרים בחוץ לארץ כמי שאין להם כו', לכך כתב שכוונת הגמרא ואל ידור, ר"ל ואל יצא, דאם דר מעולם בחוץ לארץ אבותיו כו' מיום היותם נתגרשו כו', מה בידם לעשות, ולא נאמר על זה אל ידור בחוץ לארץ, שאם כן מה תהא על ישראל ועל רבנן קדישי הדרים בחוץ לארץ. אלא ודאי הא דקאמר אל ידור ר"ל לא יצא לדור בחוץ לארץ, לכך אמר שכל היוצא לחוץ לארץ כאלו עובד ע"ז כו' (מזה נראה דמשארז"ל ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן, מפרש הרמב"ם דהיינו כשיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ. ובמ"א מבואר[110] דהיינו מי שנותנים את עצמו לעניני עולם הזה בעניני פרנסה ומחשבין את הכלי לעיקר כו').
וזהו גם כן מ"ש ההפלאה לדעת ר"ח, שאף שאין מצוה מכל מקום עבירה היא, ומתירין לו לעשות איסור קל שלא יבא לידי איסור חמור כו', והיינו דוקא כשיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, לא שאינו עולה לארץ ישראל. ונמצא דהרב בעל הפלאה תפס גם כן כוונת הר"ח דגם לצאת מותר.
והנה הב"ח ביו"ד סי' רל"ט, על מ"ש הטור בשם הרא"ש בתשובה דהנשבע על דבר מצוה חלה השבועה, שסיים בה הרא"ש וכן נמי עבירה דרבנן. וכתב הב"ח וז"ל, ומשמע מפשט דבריו דהוא הדין הנשבע ליתן אבק ריבית חיילא השבועה כו', ומוטב שיעשה איסורא זוטא ממה שיעשה איסורא רבא. וכן נראה מתשובת הרשב"א כו'. מיהו הר"ן בתשו' סי' ע"ג כתב בהדיא שאעפ"י שנשבע על רבית דבריהם אין מחייבין אותו לפרוע, שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה כו', עכ"ל. ומסיק דגם הרא"ש והרשב"א סבירא להו דאעפ"י דדין תורה חיילא כו', מכל מקום אין בית דין מחייבים אותו על כך לעבור בקום ועשה כו'. הנה זהו כשנשבע לעבור על איסור דבריהם, הרי אם יקיים השבועה יעבור על דבריהם בקום ועשה, ואם יקיים את דבריהם יעבור על השבועה בשב ואל תעשה, בזה אנו אומרים שיעבור על השבועה בשב ואל תעשה ולא יעבור על דבריהם בקום ועשה, כי העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה. אבל בנידון דידן הרי החשש איסורי תורה שיש במצות התלויות בארץ הרי הוא בקום ועשה, וכמו בתרומות ומעשרות (ועמ"ש השל"ה דע"ז ע"ב[111] ד"ה ואלו הן) ושביעית וכה"ג. ובמקום ששניהם בקום ועשה ודאי אי אפשר לומר דהעמידו דבריהם במקום תורה. ובפרט לפי מה שנתבאר בשם מהרש"ך דאין זה מדברי סופרים גם כן, ודאי דהירא לנפשו מפני המכשול ח"ו אי אפשר לומר לו שמחויב לעמוד בארץ ואסור לו לצאת כו'. אמנם זה ודאי דישיבת ארץ ישראל היא בכלל מדרש חכמים, הרי כבר נתבאר דבמקום קום ועשה אין לומר העמידו דבריהם כו'. וכבר נת"ל דסברת הר"ח שזה הוא כמו מחוץ לארץ לארץ ישראל[112], וכמו בארץ ישראל גופא, בירושלים ושארי עיירות שבארץ ישראל.
היוצא מכל הנ"ל דלע"ד כשם דבלעלות אין כופין זה את זה, כמו כן בלצאת גם כן אין כופין זה את זה. ומי שהוא ירא שמים באמת וירא מהמכשולים כו' (בתנאי מפורש אם כוונתו רצוי' לשם שמים) מותר לו לצאת מארץ ישראל. כן נלע"ד, אך ירא אני לנפשי להורות כן למעשה, ומה ערכי להורות ח"ו נגד הרבנים הגאונים בעל תומת ישרים ונתיבות משפט ונשמת כל חי, שכתבו דגם לדעת הר"ח הוא רק בענין דלעלות אבל לא לצאת. אך כאשר עתה בעוה"ר גדלה חורבנה של ירושלים ביותר, וימררוה בעלי חיצים והכניסו בה כמה מסיתים וכמה דברים המנגדים לה' ולתורתו ר"ל, ודאי שומר נפשו ירחק מהם. והרוצה לצאת מירושלים לאיזה משארי עיירות שבארץ ישראל גופא שאין בהם הפכיים ומסיתים, ובמקום המסוגל יותר לתורה ועבודה, נלע"ד פשוט שאין בזה שום איסור ח"ו ומותר לו לעשות כן. ועביד נייחא לנפשי' ולמארי' כו'.
וכתב מהריט"ץ סי' פ"ה, דמי שבא מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר לו לצאת לחוץ לארץ אפילו בשביל מזונותיו, וכל שכן לישא אשה וללמוד תורה, אף שאין דעתו לחזור (וכמדומה לי שהובא גם כן בכנסת הגדולה אה"ע סי' ע"ה, וכעת לא מצאתי שם), וכתב הנשמת כל חי שם דע"ט ע"א דאינו דומה הבא לדור בארץ ישראל בכוונה מכוונת, דכיון דהוא הי' בחוץ לארץ מקום פטור ובא לדור בארץ ישראל, עונשו גדול כשאינו נזהר ומקיים המצות יותר ממי שכבר הי' דר שם מקדמת דנא. והביא שכן כתב השל"ה ד' ט"ו (אצלינו ד' ע"ז ע"ב) יעו"ש.
ומכל הנ"ל אני מסופק מאד במ"ש בקונטרס[113] בדבר הר"ר אלי' יוסף ז"ל אם הדברים אמיתים. כי בלאו הכי בשביל לימוד התורה מותר, ואם ללמוד כן כל שכן ללמד (לפי מה שכתב שזה הי' כוונת הנסיעה שלו). ובפרט לפי מה שנת"ל בשם הר"ח ובצירוף לצורך תורה, כמדומה דבכגון דא אין צריך לפנים, ואין בזה שום איסור ח"ו לצאת מעה"ק ירושלים ת"ו לעה"ק חברון ת"ו.
יא. ומה שכתב מדוד המע"ה ובית דינו שיצאו מחברון לירושלים[114]. במכתב הכללי מכ"ק אדמו"ר האמצעי[115] זצוקללה"ה נ"ע אודות חברון כותב בזה"ל: ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל שישב שבע שנים מקודם בחברון להתקשר באבהן שלשה בחי' חג"ת וד"ל, עכ"ל. הרי לישיבתו בירושלים הי' צריך להקדים תחלה להיות בחברון בכדי להתקשר באבהן. וכידוע דדוד הוא בחי' מלכות, ומלכותו הי' בירושלים שהיא בחי' מלכות. והי' צריך להתקשר תחלה בחג"ת בחי' ז"א, והוא ענין יחוד קוב"ה ושכינתי', ואז יצא למלוך בירושלים. גם י"ל על פי מ"ש הרמ"ז בפ' שלח דקנ"ט ע"א[116] דחברון היא בחי' כתר מלכות (ועיי"ש גם כן בענין קישור בחי' המלכות ה' אחרונה דשם הוי' עם ג' אותיות יה"ו). ומשום זה הי' צריך להיות תחלה בחברון להתאחד ולהתקשר בבחי' כתר מלכות. ויובן במ"ש בתורה אור[117] בהביאור דזכור את יום השבת, בענין רמה קרני דוד שנמשח בקרן כו', דשרש מלכותו היא מבחי' הכתר כו', וכתר עליון איהו כתר מלכות. ולזאת הי' צריך להיות תחלה ישיבתו בחברון להתאחד ולהתקשר בבחי' ומדריגה הנ"ל.
ומה שכתב ולהמשיך הישוב מירושלים לחברון זה נגד ההלכה[118] כו', ויש בזה בודאי חטא ועון רוחני כו'. המה דברי הבל. אין זה נגד הלכה, אחרי שזהו בשביל לימוד התורה ויראת ה' כנ"ל. וממילא אין בזה שום חטא ח"ו. אדרבא מצוה היא כנ"ל. וכמשנת"ל באורך פרטי הענין הזה.
ואני אומר דעתי גלוי לכל. אשר בעלי תורה צריכים להיות ישיבתם בחברון דוקא, ובזה יש לקוות שתתאים תורתם עם יראתם, ויחדיו תמים יהי' למטה[119] ולמעלה, וכמה גדולים נ"ע עוד מקדם קדמתה יצאו מירושלים לחברון. ואחד מידידינו כותב לי, וחושב כמה גדולים שיצאו מירושלים לחברון, וכמו הר"ר יוסף קונקי[120] והר"ר יוסף הלוי הנזיר[121] והר"ר משה המון יצא מירושלים לצפת, והחיד"א[122] ז"ל יצא לחברון, ובודאי משום שמצא תוספת מעלה וקדושה יתירה. ובפרט בזמן הזה המצוה וחובה הוא משום שמירת הנזק ומשום קדושת המקום כנ"ל...
והשי"ת יזכינו לראות בקרב בנחמת ציון וירושלים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן
שלום דובער
ליובאוויטש תרס"ז'.
__________________________________________________
[1] שם, הערת שולים מס' 1: נדפסה באגרות-קודש ח"ד אגרת תתקנ*. וראה בשוה"ג שם, שנכתבה במשך החדשים מנ"א-תרס"ו – מ"ח תרס"ז.
בתחלה הועתקה על ידי ר' שמואל סופר, והוגהה על ידי רבינו. אחר כך שוכפלה במימיוגרף, ושוב הוגהה על ידי רבינו, וחזרה ונדפסה בירושלים בחורף תרס"ז [יש שם כמה טעויות דפוס, ותוקנו כאן על פי עותקים מוגהים הנ"ל בכתי"ק].
נדפסו כאן רק הסעיפים ו-יא מתוך אגרת רבינו – בענין מצות ישוב הארץ. וכן נדפס (לקמן סי' הבא) – מענה רבינו להערות שנכתבו אליו בזה. ותוכנה:
ו) אף לדעת האוסרים לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (או מירושלים), מכל מקום חברון נקי ומוכשר יותר לתורה ויראת שמים, ומותר לצאת מארץ ישראל ללמוד תורה.
ז) דעת רבינו חיים בתוס' דהאידנא אין מצוה לדור בארץ ישראל. ומברר דעת הרמב"ם בזה.
ח) דעת כמה פוסקים כרבינו חיים בזה. וכן הוא ביציאה מירושלים לחברון.
ט) הוכחות שלדעת רבינו חיים מותר אף לצאת מארץ ישראל, כיון שהאיסור לצאת הוא רק מדברי סופרים. ביאור דין כותבים עליו אונו בשבת, שהוא גם מטעם לא תתן להם חני'.
י) הוכחות נוספות להנ"ל, ובפרט להבא מחוץ לארץ, שמותר לו לצאת מארץ ישראל.
יא) דוד ישב בתחלה שבע שנים בחברון ואחר כך התיישב בירושלים. כמה גדולי ישראל יצאו מירושלים לחברון.
[2] שם, הערת שולים מס' 2: ' קונטרס . . מבברויסק: תשובת רבינו שלפנינו, היא מענה על קונטרס כ"ק אדמו"ר מוהרש"נ מבברויסק, בעניני כולל חב"ד, שכתב בשנת תרס"ו.
לא ידוע לנו אם קונטרס זה נדפס אז, או רק הועתק והופץ. העתק ממנו נמצא באוסף זוסניץ שבספריה הצבורית בנ.י. ומשם נעתקו הקטעים שלפנינו, שאודותם דן רבינו בקונטרס שלו (בכל זה ראה תולדות חב"ד בארה"ק ע' רסז-ח).
אחרי הדפסת הקונטרס של רבינו, נדפס "קונטרס מאדמו"ר שליט"א מבאברויסק" – מענה על קונטרס זה של רבינו; אלא שעיקר דבריו שם הם על תחלתו וסופו של הקונטרס של רבינו, ולא על הסעיפים שלפנינו, במצוות ישוב ארץ ישראל בזמנינו'.
[3] משנה כלים, פ"א מ"ח: 'לפנים מן החומה מקדש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקדש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקדש ממנו, שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקדשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חיבים עליה חטאת. עזרת ישראל מקדשת ממנה, שאין מחסר כפורים נכנס לשם, וחיבין עליה חטאת. עזרת הכהנים מקדשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם, לסמיכה לשחיטה ולתנופה'.
[4] מס' בבא קמא פב ע"ב: 'עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים ואין מגדלים בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת אין הבית חלוט בה דכתיב (ויקרא כה, ל) וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב (דברים יג, יג) עריך וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואינה מטמאה בנגעים דכתיב (ויקרא יד, לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים ואין עושין בה אשפתות משום שקצים ואין עושין בה כבשונות משום קוטרא ואין עושין בה גנות ופרדסין משום סירחא ואין מגדלין בה תרנגולין משום קדשים ואין מלינין בה את המת גמרא'.
[5] שם, הערת שולים מס' 5: 'ובמשנה סוף כתובות: קי, ב'.
[6] שם, הערת שולים מס' 6: 'ברמב"ם: הל' אישות פי"ג ה"כ'.
[7] שם, הערת שולים מס' 7: 'סי' עה: סעיף ג'.
[8] שם, הערת שולים מס' 8: 'נוהג גם בזמן הזה לדעת כל הפוסקים: המענה על זה לקמן תשובת רבינו ס"ז ואילך'.
[9] שם, הערת שולים מס' 9: 'כמו שחשב הרמב"ן: בהשגות הרמב"ן לס' המצות של הרמב"ם מצוה ד, ובמגלת אסתר שם (ראה גם רמב"ן אחרי יח, כה)'.
[10] שם, הערת שולים מס' 10: 'כמאמר רז"ל: מגילה כח, א'.
[11] שם, הערת שולים מס' 11: 'כי מציון . . מירושלים: ישעי' ב, ג'.
[12] שם, הערת שולים מס' 12: 'במנין המצות קנ"ג: ובהלכות קידוש החדש פ"א ה"ח'.
[13] שם, הערת שולים מס' 13: 'סי' רל"ג: וסי' רלד'.
[14] שם, הערת שולים מס' 14: 'ונאכלין בה קדשים קלים: משנה זבחים נה, א. רמב"ם הל' עבודת הקרבנות פ"י ה"ה'.
[15] שם, הערת שולים מס' 15: 'ומעשר שני: משנה מכות יז, א. רמב"ם הל' מעשר שני פ"ב ה"א'.
[16] שם, הערת שולים מס' 16: 'ובנוסח התפלה: מוסף לשלש רגלים וימים נוראים'.
[17] שם, הערת שולים מס' 17: 'מערכת ארץ ישראל: אות ד (תרפ, א)'.
[18] שם, הערת שולים מס' 18: 'מוהרמ"א הלוי . . מטה אהרן: מוה"ר משה אהרן הלוי בספרו מטה אהרן ח"ב (עדר, ג), ובתשובתו שבסוף ספר דין אמת למהר"י נבון, סי' ב'.
[19] שם, הערת שולים מס' 19: 'ובשנת תק"מ קבע הררמ"מ נ"ע דירתו בטבריא: ראה יסוד המעלה ח"ב אגרת ה'.
[20] שם, הערת שולים מס' 20: 'והרר"א הי' עד שנת תקמ"ד: ראה יסוד המעלה ח"ב אגרת יג'.
[21] שם, הערת שולים מס' 21: 'קופת הרמב"ן: קופת רבינו מאיר בעל הנס (מעות ארה"ק)'.
[22] שם, הערת שולים מס' 22: 'מפני שלא הי' . . בירושלים: המענה על זה לקמן בתשובת רבינו סוף ס"ו'.
[23] שם, הערת שולים מס' 23: 'באגרות הרמב"ן: אגרות ארץ ישראל (ע' 85)'.
[24] שם, הערת שולים מס' 24: 'המכתבים של רבותינו שבארץ ישראל: ראה יסוד המעלה ח"ב אגרת ד: "גודל חסד השי"ת שהפליא עמנו לעשות שלום בארץ מעט קודם בואנו לקדושת הארץ". ושם אגרת ה – אודות היסורים שסבלו בצפת, עד שהתיישבו בטבריא'.
[25] שם, הערת שולים מס' 25: 'שנסיעתו הי' מקודם: בהקדמת הרבנים לספרו אוהלי יוסף כותבים: "וזכה לתקוע אהלו אהל תורה בעה״ק תובב״א כמו שמונה עשרה שנה" (והיינו שגר בירושלים משנת תר"ז, עד לפטירתו בי"ב תמוז תרכ"ה). וראה תולדות חב"ד בארה"ק פרק כז, שהוא הי' אחד מהחותמים על מכתבי כולל חב"ד בירושלים בשנים אלו'.
[26] שם, הערת שולים מס' 26: 'אולי אסור . . קדושת ירושלים לקדושה קלה: המענה על זה לקמן בתשובת רבינו ס"י'.
[27] שם, הערת שולים מס' 27: 'בחברון שבעה שנים: שמואל-ב ה, ה'.
[28] שם, הערת שולים מס' 28: 'בית דינו של דוד: ע"ז לו, ב'.
[29] שם, הערת שולים מס' 29: 'מלכות בית דוד . . עברה לירושלים: המענה על זה לקמן בתשובת רבינו סי"א'.
[30] שם, הערת שולים מס' 30: 'ולהמשיך . . נגד ההלכה: המענה על זה לקמן בתשובת רבינו סי"א'.
[31] שם, הערת שולים מס' 31: 'ותבאו ותטמאו: ירמי' ב, ז'.
[32] שם, הערת שולים מס' 32: 'דף רע"ו ע"ב: בשל"ה (דפוס אמ"ד נח"ת)'.
[33] שם, הערת שולים מס' 33: 'ואם ח"ו: לא, אזי ערות הארץ היא'.
[34] שם, הערת שולים מס' 34: 'בשל"ה דק"ה: דפוס הנ"ל, והוא בשער האותיות ערך קדושת המקום'.
[35] שם, הערת שולים מס' 35: 'מכתב אדמו"ר האמצעי: אגרות-קודש שלו אגרת לט (חלקו מועתק לקמן סי"א). וראה גם קונטרס ההשטתחות (מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים ע' כז)'.
[36] שם, הערת שולים מס' 36: 'שלח את בני משפחתינו לחברון: ראה תולדות חב"ד בארה"ק פרק יג (ע' עח)'.
[37] שם, הערת שולים מס' 37: 'ומה שכתב . . ישוב בירושלים: בקונטרס שלו לעיל ס"ב'.
[38] שם, הערת שולים מס' 38: 'נתבקשו מיושבי ירושלים . . ספרדי מירושלים: יסוד המעלה ח"ב אגרת ד'.
[39] שם, הערת שולים מס' 39: 'מותר לצאת גם מארץ ישראל לחוץ לארץ: על כך הקשו לרבינו, שזהו דוקא כשיוצא לחוץ לארץ על מנת לחזור, ורבינו משיב לקמן סי' הבא, להוכיח מכמה פוסקים, שכן הוא גם לצאת לחוץ לארץ שלא על מנת לחזור לארץ ישראל'.
[40] שם, הערת שולים מס' 40: 'לך לך אמרינן לנזירא: שבת יג, א'.
[41] שם, הערת שולים מס' 41: 'שהרא"ש: כתובות פי"ג סי' יח, שמביא ההלכה של הכל מעלין לארץ ישראל'.
[42] שם, הערת שולים מס' 42: 'והר"מ: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונא) סי' קצט, שאין לחלק בין זמן הבית לזמן הזה'.
[43] שם, הערת שולים מס' 43: 'מהריב"ל: ח"ג סי' מא'.
[44] שם, הערת שולים מס' 44: 'ומהרח"ש: שו"ת תורת חיים ח"ג סי' מא ד"ה ואע"ג'.
[45] שם, הערת שולים מס' 45: 'ומהריט"ץ: ח"א סי' ה'.
[46] שם, הערת שולים מס' 46: 'פ"ג דשבועות: (ח, א)'.
[47] שם, הערת שולים מס' 47: 'דלהרמב"ן: בהשגות לס' המצות של הרמב"ם מצוה ד (ראה גם רמב"ן אחרי יח, כה)'.
[48] שם, הערת שולים מס' 48: 'במצוה תכ"ו: בכמה דפוסים היא במצוה תכג, או תכה'.
[49] שם, הערת שולים מס' 49: 'מנחת חינוך: בסופו, בהערות להשלמת הרמב"ן מצוה ד'.
[50] שם, הערת שולים מס' 50: 'שבס' פאת השולחן: צפת תקצ"ו (ראה פי' בית ישראל שם סקי"ד)'.
[51] שם, הערת שולים מס' 51: 'ונתתי לזרעך . . אשר שמע: תולדות כו, ד-ה'.
[52] שם, הערת שולים מס' 52: 'ובדבר הזה תאריכו ימים: האזינו לב, מז'.
[53] שם, הערת שולים מס' 53: 'ולא תקיא הארץ: אחרי יח, כח'.
[54] שם, הערת שולים מס' 54: 'העידותי בכם היום: ואתחנן ד, כו'.
[55] שם, הערת שולים מס' 55: 'וכפר אדמתו עמו: ברכה לב, מג'.
[56] שם, הערת שולים מס' 56: 'והרי הוא כמו קבלת שכר: במענה הרב יהושע נימוטין (בהמשך למועתק לעיל נספח לסי' עח):
ארשום הערה קטנה בדרך תניא דמסייע, במ"ש במכתב כ"ק שליט"א סי' ז', בטעם הרמב"ם ז"ל שלא מנה ישיבת הארץ מצוה כי היא בדרך קבלת שכר כו'.
הנה בגמ' קדושין סופ"א דף מ' סע"ב, במימרא דרב המנונא, וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה, שנאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, תהלים ק"ה. פירש"י ז"ל, וכשם שדין פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה, כך שכרו, אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה, ישמרו חוקיו, שמור זו משנה, ותורתו ינצורו, יקיימו.
[57] שם, הערת שולים מס' 57: 'בפרשת תבוא ועבדתם שם: כח, סד (ועבדת שם)'.
[58] שם, הערת שולים מס' 58: 'שהרי הרמב"ם . . דכתובות: וכן הוכיח בבית ישראל (פאת השלחן) שם'.
[59] שם, הערת שולים מס' 59: 'אם משום סכנה: כדעה הא' שבתוס' כתובות קי, ב ד"ה הוא אומר לעלות כו', אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים'.
[60] שם, הערת שולים מס' 60: 'בהגהת מרדכי: סוף כתובות'.
[61] שם, הערת שולים מס' 61: 'שמהר"מ: הובא תחלת לשונו לעיל, ומסיים: דהא אמרינו בירושלמי בשלהי מסכת כתובות, הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות, היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו. וקשיא לן והתניא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) תרווייהו או אותו או אותה איזה מהן שמעכב. אלא נראה לי דברייתא דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן, וההיא דירושלמי בזמן הזה. ואפילו הכי איכא, דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה דכופין אותה לעלות, ואם לאו תצא שלא בכתובה, דבזה יפה כח האיש מכח האשה, ע"כ.
[62] שם, הערת שולים מס' 62: 'הרא"ש: פרק בתרא דכתובות סי' יז'.
[63] שם, הערת שולים מס' 63: 'והמרדכי: שם סי' ר"פ'.
[64] שם, הערת שולים מס' 64: 'והגהות אשרי: שם סי' יח'.
[67] שם, הערת שולים מס' 67: 'שנמצא בנה: בין גרסת הרא"ש, ובין גרסת המרדכי והגהות אשרי – בדברי המהר"ם'.
[73] שם, הערת שולים מס' 73: 'שברח לחוץ לארץ כו': שם, וגיטין מה, א. וכנראה צ"ל עבד שברח מחוצה כו''.
[75] שם, הערת שולים מס' 75: 'דהרדב"ז: בכנסת הגדולה שם כתב כן בשם הרדב"ז ח"ב ס" קט"ו, ובתשובות החדשות הוא בח"א סי' תנד (גבי אשה שנדרה לעלות לארץ ישראל) וז"ל: ואע"ג דמי שנשבע לקיים את המצוה אין מתירין לו, ליכא הכא מצוה שלא יתירו הנדר בשבילה, דבשלמא אם הי' הנדר לדור בירושלים איכא למימר דמצוה לדור בארץ ישראל, אבל לעלות לזיידה ולשוב מיד אין כאן מצוה רבה. ואפילו היתה השבועה לדור בארץ ישראל, כבר ידעת מה שהשיב רבינו שמואל להר"ר מנחם אשר נדר ללכת לארץ ישראל, ע"כ'.
ומזה הוכיח הכנסת הגדולה שהרדב"ז סובר כרבינו חיים כהן. ובנשמת כל חי חלק עליו, והוכיח מתשובות הרדב"ז ח"ג סי' ת"ח ת"ט ות"י שהרדב"ז סובר שיש מצוה לדור בארץ. וגם מתשובה זו (תנ"ד) גופא הוכיח כן. ומ"ש בשם רבינו שמואל (התשו' נדפסה בהג"מ פ"ו דשבועות, ובשו"ת הרדב"ז הנ"ל סי' ת"ח, ושם הוא בשם רבינו שמשון ברבי אברהם – הרשב"א), התם מיירי בפירוש בדאיכא סכנה ופקוח נפש'.
[76] שם, הערת שולים מס' 76: 'מהר"ד ן' נחמיאש: איברא דשם כתב כן גם בשם מהר"א חסון, ובשם מהר"א ן' נחמיאס, אלא שהכנסת הגדולה חלק עליו וכתב שהם התירו מטעם אחר שם, ורק מהר"ד ן' נחמיאס פסק כהר"ח'.
[77] שם, הערת שולים מס' 77: 'דלדעת הר"ח: וכן נראה דעת הכנסת הגדולה שם – נוטה לחלוק על בעל תומת ישרים ונתיבות משפט'.
[79] שם, הערת שולים מס' 79: 'בכל בו סי' קכ"ז: כתב הר"מ וששאלת כו'. למה לא הלכו גדולי ישראל לשם כו' והיו צריכים להתבטל מלימודם ולשוט אחר מזונותם, ואמרינן פרק מי שהוציאוהו [עירובין מו, סע"א] דמותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אחר רבו ללמוד תורה, כל שכן שאין לילך מרבו מחוץ לארץ לארץ ישראל כו''.
[91] שם, הערת שולים מס' 91: 'דענין מצות הישוב: בא לבאר הנפקא מינה בין שני הדברים ("לא תחנם" ו"ישוב ארץ ישראל")'.
[92] שם, הערת שולים מס' 92: 'וכמ"ש הרמב"ן בביאור מצוה זו: סהמ"צ שם, וז"ל: שנצטוינו לרשת הארץ כו' ולא נעזבנה ביד זולתינו כו' [שזה נכלל גם ב"לא תחנם"], או לשממה [שזה דוקא מטעם "ישוב ארץ ישראל"]'.
[95] שם, הערת שולים מס' 95: 'דכ"ב סע"ב: צ"ל ד"כ סע"ב, והיינו ע"פ מה דאמרינן בגמ' שם (כא, א) דר"מ סבירא לי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש (ועי' ברש"י ד"ה שמי' כיבוש שם)'.
[96] שם, הערת שולים מס' 96: 'גם בית מותר: ר"ל לכתוב אונו בשבת – אפי' בסוריא. כדאיתא בגמ' (ע"ז) שם (לענין איסור מכירה לנכרי, דשדה חמור מבית. ואם כן הכי נמי לענין היתר אמירה לנכרי בשבת)'.
[101] שם, הערת שולים מס' 101: 'דכ"ש שדה: כנ"ל. אבל לעיל מיירי בסוריא (וצריך ללמוד זה מק"ו) משא"כ כאן מיירי בארץ ישראל, דמפורש בגמ' בין לגבי בית (ב"ק פ, ב) ובין לגבי שדה (גיטין ח, א)'.
[104] שם, הערת שולים מס' 104: 'הגם דשניהם דרבנן: ובפרי מגדים שם תירץ דמו"מ אין בה אלא משום עובדין דחול דקילא טפי, אבל כאן מבאר תי' המ"א שם'.
[105] שם, הערת שולים מס' 105: 'כמ"ש המגן אברהם: ר"ל, כמו שהקשה שם המג"א על הרמב"ם שכתב דאף בסוריא מותר, מהא דבסוריא מותר למכור בתים. ואם כן אפשר לומר דמהאי טעמא לא הזכיר בשו"ע סוריא – כי הוא חולק בזה על הרמב"ם'.
[110] שם, הערת שולים מס' 110: 'ובמ"א מבואר: ראה לקו"ת (דרושים ליוה"כ סח, ב) ד"ה לבאר ענין יו"כ. ובכ"מ'.
[111] שם, הערת שולים מס' 111: 'השל"ה דע"ז ע"ב: במהדורת אמ"ד תנ"ח, והוא בשער האותיות ערך קדושה, בתחלת דיני תרומות'.
[112] שם, הערת שולים מס' 112: 'מחוץ לארץ לארץ ישראל: היינו דלהר"ח מותר גם לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, כמו שאין מצוה לעלות לארץ ישראל, וכנ"ל אות ט''.
[113] שם, הערת שולים מס' 113: 'מסופק מאד במ"ש בקונטרס: שלו לעיל ס"ו. וראה תולדות חב"ד בארה"ק (פרק יט ע' קכג, וריש פרק כז) אודות סבלות היהודים בחברון בשנת תר"ז, שהביאה להגירת 16 משפחות חב"ד מחברון לירושלים, ואשר גם הגרא"י ריבלין התיישב אז בירושלים'.
[115] שם, הערת שולים מס' 115: 'במכתב הכללי מכ"ק אדמו"ר האמצעי: אגרות-קודש שלו אגרת לט. וראה בענין זה גם אוה"ת נ"ך ע' לה, ובהמצויין שם'.
[120] שם, הערת שולים מס' 120: 'הר"ר יוסף קונקי: בן אחיו של הר"א קונקי (בעהמ"ס אבק סופרים, אמ"ד, תס"ד), ורבו של הבתי כהונה. מופיע בין החותמים על ההסכמה של הפר"ח הל' פסח (שנת תס"ה). עשה חיבור לסמ"ג. הי' בירושלים ואחר כך נתיישב בחברון'.
[121] שם, הערת שולים מס' 121: והר"ר יוסף הלוי הנזיר: בעהמ"ס "מטה יוסף" ב"ח שו"ת וחדושים. נולד בירושלים לאביו מוהר"ר משה הלוי הנזיר. הי' ידידו ועמיתו של הפר"ח. אחר כך התיישב יחד עם אביו בחברון. באחרית שנותיו נתקבל לאב"ד ור"מ בארץ מצרים. שם נפטר בשנת תע"ט.
[122] שם, הערת שולים מס' 122: והחיד"א ז"ל יצא לחברון: נולד בירושלים בשנת תפ"ד. בשנת תקכ"ד נסע כחבר משלחת שיצאה מירושלים לקושטא – דרך מצרים. בהגיע המשלחת למצרים הוחלט על ביטולה. החיד"א נבחר כרבה של קהיר. בשנת תקכ"ט חזר לארה"ק, והתיישב בחברון. בשנת תקל"ג נסע בשליחות לאיטליא, ומשסיים שליחותו בשנת תקל"ח, חזר לליוורנו שבאיטליא, וקבע בה דירתו. שם נפטר בשנת תקס"ו.
Comments