הפילוסופיא והאקדמיא (ד) - דעת האחרונים

במאמרנו הקודם לחנוכה ובכלל נגד בעלי הדעות המשובשות באשר הם, אבל ראוי לתת מקום ברור ומקיף לדב"ק של רבותינו שביארו לנו שחכמת הפילוסופיא וכן האקדמיא (שהיא בעצם מקום הלימוד לחכמה זאת) ראוי להתרחק

וראוי להמשיך לציין את דב"ק של חז"ל בזוה"ק כפתיחה

זוה"ק ח"א, פרשת וירא, דף צט ע"ב

א"ר אבא יומא חד אערענא בחד מתא מאינון דהוו מן בני קדם ואמרו לי מההיא חכמתא דהוו ידעין מיומי קדמאי והוו אשכחן ספרין דחכמתא דלהון וקריבו לי חד ספרא והוה כתיב ביה דהא כגוונא דרעותא דב"נ איכוון ביה בהאי עלמא הכי אמשיך עליה רוח מלעילא כגוונא דההוא רעותא דאתדבק ביה אי רעותיה איכוין במלה עלאה קדישא איהו אמשיך עליה לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, ואי רעותיה לאתדבקא בסטרא אחרא ואיכוין ביה איהו אמשיך לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה....

זוה"ק ח"א, פרשת וירא, דף ק ע"א

...אמינא לון בני קריבא דא למלין דאורייתא, אבל אית לכו לאתרחקא (מגו) מאינון ספרין (אלין) בגין דלא יסטי לבייכו לאלין פולחנין ולכל אינון סטרין דקאמר הכא דילמא ח"ו (לא) תסטון מבתר פולחנא דקודשא בריך הוא דהא כל ספרים אלין אטעיין לון לבני נשא בגין דבני קדם חכימין הוו וירותא דחכמתא דא ירתו מאברהם דיהב לבני פלגשים דכתיב (בראשית כ"ה) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם...

זוה"ק ח"ב, פרשת משפטים, דף קכד ע"א

רבי חייא אמר, ושם אלהים אחרים, דא מאן דיתעסק בספרין אחרנין דלא מסטרא דאורייתא, לא ישמע על פיך, דאסור אפילו לאדכרא לון ולמילף מנייהו טעמא, כל שכן על אורייתא.

רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן קרמר 'הגאון מוילנא' זיע"א, ביאור הגר"א על השו"ע, יו"ד סי' קעט סע' ו ס"ק י"ג

ואע"פ כו' הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד שעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי ושם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ה ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו'. והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת

רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן קרמר 'הגאון מוילנא' זיע"א, ביאור הגר"א על הנ"ך, ישעיה, פרק ב' פסוק ו

כי נטשת עמך וגו' פירוש, בשביל הזכות שנטשת עמך, כמ"ש ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך: כי מלאו מקדם וגו' פירוש, בשביל שעמך מלאו מקדם לכן נטשת עמך וזכית לאור ה'.ואמר מקדם. ועוננים ובילדי נכרים המה פלסופיא אלהות ולמודית וטבעית ומקדם הוא אלהית כמ"ש מעונה אלהי קדם. ועוננים היינו יודעי לכוון השעות כמו הוברי השמם וילדי נכרים הוא טבעיות:

רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן קרמר 'הגאון מוילנא' זיע"א, אבן שלמה, פרק יא' פיס' ד'

בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיא אלהית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד' (ישעיה ב' ו')

רבי משה סופר מפרשבורג 'החת"ס' זיע"א, צוואת החת"ס

ובספרי רמ״ד אל תשלחו יד ואז רגליכם לא ימעד לעולמי עד

והוסיף על כך ביאור נהיר רבי עקיבא יוסף שלזינגר זיע"א, בפירוש לב העיברי, שם

הוא ראשי תיבות ״רשע״ ״משה״ ״דעסוי״ ראש המתפרצים אשר הלך בערמומיות של נחש שנשך רק נשיכה קטנה בעקבי סוס אשר מפיל רוכבו אחור.

מוהרנ"ת זיע"א, ליקוטי תפילות, תפילה א' (וכן מובא בתוספות לספה"ק קנאת ה' צבאות)

בעת צרה הזאת אשר כמוהו לא נהייתה, שהם רוצים ח"ו עכשיו בעוקבא דמשיחא שתתפשט ח"ו חכמת הפילוסופיא בעולם.

ורוצים לצודד נפשות ישראל בדרכיהם ובסברותיהם. והם מתחילים לחנד נערים קטנים אשר אין יודעים בין ימינם לשמאלם, לחנכם בלימוד ספריהם ובלשונות עכו"ם להכניסם חס ושלום בדרכיהם ובסברותיהם, ואין איש שם על לב להרגיש צרה הגדולה הזאת בלבו, אשר כמוהו לא נהייתה מימות עולם אשר זהו עיקר חבלו של משיח, ועל צרה הגדולה הזאת התנבאו כל נביאנו וחכמינו האמתיים מקודם.

מוהרנ"ת זיע"א, ליקוטי תפילות, תפילה ד' (וכן מובא בתוספות לספה"ק קנאת ה' צבאות)

רבש"ע רחם עלינו ועל זרעינו ועל פליטתינו, אשר נשארנו כתורן בראש ההר, באין עוזר וסומך, ואין מי שיעמוד בעדינו, הצל הצל והושיעה ומלט אותנו ואת זרעינו ברחמיך הרבים מכל מיני חכמות חיצוניות, שלא יהי' לנו שום חלק ועסק בהם, ותהי' ידינו ושכלנו ולבינו מסולקת מהם, כי לא באלה חלקנו ולא באלה גורלנו, כי אנחנו מזרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, ואנחנו זכינו לעמוד על הר סיני ולקבל תורתך הקדושה על ידי משה נביאך נאמן ביתר, עזרנו שיהי' חלקנו בתורתך הקדושה תמיד, תורת י"י תמימה משיבת נפש, עדות י"י נאמנה מחכימת פתי, חוס וחמול עלינו יהמו נא מעיד על בניך צאן מרעיתך, ושמור אותנו בעת צרה הזאת בעקבות משיחא, והצל ומלט נפשנו ונפש בנינו ובנותינו שלא נעסוק לעולם בשום חכמה חיצונה כלל, תן לנו כח שנזכה להכניע ולשבר ולבטל ולעקור כל האפיקורסים והכופרים מן העולם, ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו.

וכל העוסקים בפילוסופיא וחקירות של חכמות החיצוניות, יהי' נמח שמם וזכרם מן העולם, יכרת י"י לאיש אשר יעסוק בחקירותיהם ובדרכיהם ער ועונה, יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה, יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמם, יזכר עוון אבותיו אל י"י וחטאת אמו אל תמח, יהיו נגד י"י תמיד ויכרת מארץ זכרם ויתבטלו סברותיהם ודיעותיהם מן העולם, ולא יעלו עוד על לב ולא יזכרו עוד בשמם.

מוהרנ"ת זיע"א, ליקוטי תפילות, תפילה ו' (וכן מובא בתוספות לספה"ק קנאת ה' צבאות)

ולא די שהם משחיתים ומאבדים נפשותם עדי אובד, אף גם הם פורשים רשתות ומכמורות לשאר בני ישראל הקרואים והולכים לתומם עד אשר פשתה הנגע והמספחת הרעה הזאת בדורותינו אלה, בעוונותינו הרבים, אוי לנו כי שודדנו, אשר אתה לבד ידעת עוצם הצרה הזאת שבאה עלינו עכשיו בעוקבות משיחא, אשר כמוהו לא נהייתה מימות עולם, ואין לנו על מי להשען כי אם עליך אבינו שבשמים, חוס וחמול עלינו, והצל את שארית עמד ישראל מכל הכתות של המחקרים, והפילוסופים הצדים נפשות לפורחות לבאר שחת:

רבי יוסף חיים הבבלי זיע"א, בן איש חי, הלכות שנה שניה, פרשת אמור

או יובן בסייעתא דשמיא, חכמי ישראל נקראו אריות, אבל חכמי הפילוסופיא נקראו שועלים, שעליהם נאמר שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכמו שכתבתי במקום אחר, והאדם ילמוד תורה מן חכמי ישראל ויתחבר עמהם, ואף על פי שיהיה בסוג זנב אצלם, ולא יתחבר עם בעלי הפילוסופיא, אף על פי שהוא לא ילמוד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, יען כי כלל גדול יש בידינו כל היוצא מן הטמא טמא, על כן אלו כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה, ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם תורה, לכן גם אם יאמרו דברים חיצונים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, מוכרח שיש בהם ארס, ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם, ועליהם אמר שלמה אל תקרב אל פתח ביתה, וכאשר ביאר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוקי משלי, והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וכו', יעוין שם:

רבי יוסף חיים הבבלי זיע"א, בן איש חי, הלכות שנה שניה, פרשת בהר בחקותי

נמצא גם חדושים הנולדים מן התורה, הם יהיו כמו התורה עצמה, שאין מקבלים טומאה, דהכי קיימא לן היוצא מן הטהור טהור, מה שאין כן ההולך אחר הפלסופיה הכפרנית, כיון שהיא יוצאה מטומאה, כל חידוש שמוליד ממנה הוא גם כן חלק טמא, דהכי קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא, ולא עוד, אלא גם אם יש בה תערובת מדברים טובים, אל תאמר אלמוד דבר הטוב המעורב בה בלבד, אלא הרחק גם מדברים טובים שבה, כי כיון שנתערבו ונתחברו עמה נעשו כמוה, והלומד אותם מביא רעה לנפשו, וכך אומרים לדבורה לא מעוקציך ולא מדובשיך. ודוגמא לזה מצינו בהלכות איסור והיתר, בביצה של תרנגולת טריפה דאסורה, ואף על גב דאין הטרפות בביצה, והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, עם כל זה מאחר שגדלה ביצה זו בתוך מעי הטריפה, גם היא נעשית טריפה ונאסרה, והנה מלבד המוסר שיהיה האדם למד מדין זה לענין הפלסופיא הכפרנית, עוד זה יהיה מוסר לאדם שהוא גדל עם רשעים גמורים ומתחבר עמהם, שסופו להיות גם הוא רשע כמותם, ולהפך ההולך את חכמים יחכם, ולכן שנה לנו התנא בפרק זה, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום לתלמידיו של בלעם הרשע[1] וכו', ללמדך המתחבר לצדיק וחכם כאברהם אבינו עליו השלום, גם הוא יזכה לטוב כמוהו, והמתחבר לאדם רשע כבלעם הרשע, גם הוא ירד לבור שחת כמוהו, וזה כלל גדול ביסוד העבודה, והדברים נמשכין בארוכה במוסר השכל:

רבי יוסף בלאזער זיע"א, כוכבי אור

"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו עם את מרדכי" (ג', ו'). הנה יש לשאול כיוון שכוונת המן בגזירתו להשמיד את כל היהודים, היה רק לכוף בזה לע"ז, כמבואר במדרש, למה היה לו לגזור גזירה על כל ישראל, היה לו לגזור רק על מרדכי לבדו כדי לכבשו שיעבוד ע"ז מחמת פחד, וממילא כיוון שהיה ראש כל בני הגולה, אם בהארז ייפול שלהבת ממילא ימשכו אחריו כל ישראל, כמו שמצינו באומות העולם שהיה להם בדתיהם הרבה תעניתים, אבל אח"כ התחילו הראשים שלהם לבטל מעט מהם, ומזה נתפשט הביטול על המון העם כידוע.

בע"כ צריכין אנו לומר שהמן ידע שבדבר הזה משונה כחן של עם ישראל מכל העמים, אשר אילו יצויר אם הגדול והמפורסם שבדור חלילה יקל לעצמו לאכול בשר בהתשעה הימים של חודש אב, לא יתפשט היתר לכל ישראל, אלא אדרבא יתפשט ביטול עליו, ויפרסמו עם ישראל איש לרעהו סרחונו, לכן ידע המן כי לא יועיל כלום אם יעשה כפיה רק על מרדכי לבדו, כי עם ישראל מלומדי בקורת המה, ונושאים אחריות קיום התורה על עצמם, ואם יראו כי מרדכי משתחוות לצלם לא ילמדו ממנו, אלא יאמרו עליו שנתקלקל ויפרסמו קלונו ברבים כדי לעמוד בפרץ, וע"כ היה מוכרח לעשות כפיה של להשמיד על כל אחד ואחד.

וזהו שאמר "ויבז בעניו לשלוח יד במרדכי לבדו", בחשבו אם יפול הראש יפלו כל הנגררים אחריו, ולמה הזניח מחשבה זו? כי הגידו לו "עם מרדכי". כלומר: כי יועציו הסבירו לו הכח של "עם מרדכי". שכל אחד ואחד נושא על עצמו אחריות התורה, וזה גופא למדם מרדכי אשר גם הגדול שבגדולים, אם יגע כל שהוא בגוף התורה, אז אלף שלמה ואל יבטלו אות אחת מן התורה, כמבואר בתשובת הרשב"א (במכתב החרם). כששמע שא' מפילוסופי ישראל היה דורש על אברהם ושרה וכו', והוציא מידי פשוטו, כתב עליו הרשב"א וז"ל: האם עולה על דעתו שאין שום בעלים על התורה וכל אחד יכול לדרוש מה שליבו חפץ, "אני עודני חי", ואני עומד על המשמר לבלתי לישא פנים לשום אדם אדם אם יגע בקוצו של יוד בגוף התורה, ואני מכריז חרם וכו':

רבי צדקה חוצין זיע"א, מקיץ נרדמים עמ' י-יב

לכן כל איש ואשה שזיק היהדות לא כבה מלבם, אם נכשלו ח"ו, בעון זה צריכים תיכף ומיד להכין תשובה חזקה והרגעה לאלו המליונים העשוקים, שצועקים יומם ולילה ואין להם מנחם, וכל אדם חייב להשפיע על בניו ועל בני משפחתו ועל כל הסרים למשמעתו. כי בעוונות נתפשטה המחלה המדבקת הזאת בכל העדות אפי' בין התמימים ויראי ה, ובעלי תורה, ובעיקר בין העשירים. וחייבים להסביר להם היטב, גודל העון החמור הזה, כדי שלא יאמרו בניהם מחר שהפרושים התירו את הדבר ומצוה לעשות ככה. ולא די להסביר לבניהם ולבנותיהם. רק פעם אחת אלא, יום ולילה לא ישבותו, ולפחות פעם אחת בחדש כל ימיו, שלא יתמוטט ח"ו כל העולם בעון זה החמור מאד.

בתורה נצטוינו על עמון ומואב שאפי' שהם מצירים לישראל אסור להתגרות בם מלחמה מפני שתי פרידות טובות: ממואב יצאה רות המואביה, שממנה יצא דוד הע"ה, ומעמון יצאה נעמה העמונית.

וכן משה רבנו ע"ה לא רצה להרוג את המצרי אפילו שנתחייב מיתה, עד שנתיעץ עם המלאכים ונתברר לו שלא יצא ממנו שום א' שיהיה יהודי, עד סוף העולם.

ואיך יהודי הורג רבבות יהודים על לא חמס בכפם, ומי יודע כמה וכמה אנשים טובים ורבנים וחכמים היו יוצאים מהזרע הזה הנשפך על הארץ. כל הדמים הנשפכים בעולם, אם ממלכה בממלכה או משפחה במשפחה או איש באחיו כל אלה יש להם טעמים שונים, מתוך קנאה, או שנאה, או איזה ריוח. לא כן זה המשחית זרעו שהוא הורג את שאר בשרו בשאט נפש מבלי שום קנאה או שנאה. כי מתנה היא שלוחה לו מאת עושהו, יוצרו, בוראו ומאצילו, והוא ח"ו בועט בה.

את החכמים הזקנים הנעדרים מאתנו אשר באו לעולם ועשו רצון קוניהם. מספידים הרבנים, ואלה הנקטפים בדמי חייהם ולא הניחום הוריהם אפילו לצאת לאויר העולם להשלים את חקם ולעשות רצון קוניהם, והם נשחתים בכל יום ובכל שעה, מדוע לא מספידים אותם הרבנים שלנו? ומי יודע כמה רבנים, כמה חסידים, כמה צדיקים היו ראוים לצאת מהם. ומלבד זה מאחרים הגאולה במעשים אלה, כי אמרו בגמרא (יבמות ס"ג) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ובכן כמה מתאחר המשיח על ידי זה, איך אבדה האמונה ונכרתה מפינו. על אלה אני בוכיה. וכל זה נגרם ע"י שמחנכים את בנינו ובנותינו בבתי ספר של החפשים בלי חנוך תודה ויראת ה'. וא"כ מה יעשה הבן ולא יחטא? ודבר זה ממש שורף נפש בניו ובנותיו. וזה יותר מהשורף בניו למולך. כי שם שורף רק הגוף. אבל נפש הבן והבת יש לה חלק לעוה"ב. כי הבן לא חטא. אבל בחנוך החפשי מקלקלים ומשחיתים את הבנים והבנות ואת זרעם אחריהם עד סוף כל הדורות. זהו עון הנותן זרעו למולך שיש בינינו.

מזמן רב הוקשה לי קושיא גדולה על אלו המחונכים בחכמות זרות כגון הפילוסופים. הפרופיסורים וכו' היהודים שהם חכמים גדולים בכל חכמה ומדע. ורוב החכמות המתחדשות בעולם המה ע"י היהודים. ומדוע חכמת התורה שלנו רחוקה מלבם ומזניחים אותה לגמרי? הלא כתוב בה מחכימת פתי, ולא יערכנה זהב וכו' ומדוע נזנחה מפיהם? ואם בקטנותם נתחנכו רק בחכמות זרות, הלא כשגדלו הוסיפו חכמה, ומדוע לא בקרו בדרכם את ספרי התורה, ואז היו מכירים מאיפה מוצאם? והלא אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו ותורתו מדעתו וחכמתו בלי מנהיג ובלי תורה, ואדרבא הוריו היו כומרים לע"ז, ועם כל זה כתוב בתורה וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, וכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ומדוע אלו כ"כ נאמנים ומסורים למולדת ולמנהיגיה' ורק לבורא עולם ולמנהיגי התורה הם מתנכרים והם רחוקים מהתפלה ותפילין ושמירת שבת וטבילת נדה וכיוצא, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וכן עורכי העתונים של החפשים שבא"י הכותבים מאמרים בעתונות והם בקיאים בכל ההיסטוריה ושאר החכמות ובספרי דברי ימי העמים ומלחמותיהם, וגם הם בקיאים בדתות העמים כמו שהיו מפרסמים קטעים מהקוראן בימי הפרעות של הערבים ומוכיחים אותם על פניהם ואומר להם כך כתוב בפרק פלוני מהקוראן, וכך כתוב בקטע פלוני, ולמה אתם מזיקים את היהודים? ומדוע אינם נזכרים לפתוח את ספר תורת אלקינו ולהוכיח פתאיהם לאלו החפשים ולומר להם אחינו אחינו אנשי גאולתנו, שבאתם כאן כדי לגאול את הארץ, כך כתוב בתורה לא תלכו בחקות הגוים לחלל שבתות וי"ט לאכול נבלות וטרפות בשר גמלים וארנבים וכיוצא, והיא לא תצלח לגאולת הארץ ככתוב ותקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי וכו' וכתיב ולא תטמאו את הארץ, בלא טבילת נדה, ולזרוע ולנטוע בשבתות וי"ט דכי ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וכו'.

רבי חיים שמואלביץ זיע"א, פרשת וירא, תשל"ב, שיחות מוסר, התשס"ב, מאמר י

מובא בגמ' חגיגה (טו, ע"א): "ת"ר מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה ר' מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו וכו', אמר לו: אף אתה חזור בך, אמר לו: ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים חוץ מאחר".

ובתוס' כתבו בשם הירושלמי: "למה אירע לו כך וכו', אמר לו [אחר לר"מ]: ר' עקיבא רבך לא כך דרש [את הפסוק (קהלת ז ח), "טוב אחרית דבר מראשיתו"], אלא טוב אחרית דבר, שהוא טוב מראשיתו, ובי היה המעשה, אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולר' יהושע במקום אחר... ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם, אמר לון אבויה אבא: גוברין מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו: ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, לא באש ניתנו? אמר, הואיל וכך כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו".

ויש להתבונן שבגמ' (שם ב) מובא: "אחר, מאי? [פירש"י מפני מה בא לידי כך ולא הגינה תורתו עליו], - זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו", ובגמ' קידושין (לט, ע"ב) אמרו על אחר: "לישנא דחוצפית המתורגמן חזא (ראה) דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר, נפק חטא".

ונראה שאעפ"י שהרבה גורמים היו לו לאחר שיצא לתרבות רעה, מכל מקום בהכרח שיימצא איזה שורש רע בראשיתו, שממנו צמחו הפירות הרעים אצל אחר, והשורש היה אצל אביו שלא נתכוין לשם שמים, ושורש זה הצמיח ראש ולענה אצל בנו, וזהו שדרש ר' עקיבא "טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו".

ולכשנתבונן, הפגימה בכוונת ה"לשמה" שהיתה אצל אבויה היתה פגימה דקה מאוד, שהפריש את בנו לתורה רק משום שנתפעל מכוחה ומכבודה של תורה, והיה לו להפרישו לתורה כי "חיים" הוא צריך, והיא חייך ואורך ימיך, ופגימה דקה כזו דיה לגדל ולהצמיח מרורות כ"אחר".

והתחלת הריקבון אצל אחר היתה בזה שלא פסק מפיו זמר יוני, ועל ידי כן בא לידי כך שספרי מינים היו נושרים מחיקו, והיינו דברי כפירה בשכר ועונש וקושיות מקושיות שונות על ההשגחה וכדו'. ואף על פי שמסתמא בתחילה לא הסכים עמהם והשתדל ליישב את הקושיות, שהרי עדיין היה חובש בית המדרש מכל מקום כשהאדם מתהלך עם קושיות כאלו, אף אם הוא מוצא להם תשובות, הקושיות מחלחלות בלבו, וזו היתה הכשרת הקרקע להמשך ירידתו, ובראותו את לשונו של ר' חוצפית המתורגמן נגררת בביזיון, נתעוררו לתחייה כל הקושיות שספג אל תוכו, ובא לידי כפירה.

ובזה נבין פשר הדבר מדוע יצא אחר לתרבות רעה למראה דבר זה, והרי אלפים ורבבות מישראל למן גדולי עולם עד הפשוטים שבישראל, ראו דברים מחרידים יותר בכל הגזירות שעברו עלינו, אם בגזירות תתנ"ו ות"ח ואם בדורנו אנו, ועמדו באמונתם ולא יצאו לתרבות רעה, אלא אדרבה הצדיקו את הדין ונתעלו על ידי כך למדרגות נעלות יותר, וכמו שאמרו: "בשעה שהקב"ה עושה דין במקודשיו הרי הוא מתיירא ומתקלס ומתעלה" (ילקוט שמעוני, שמיני סוף רמז תקכה).

אלא שאצל אחר היתה הקרקע מוכשרת מתחילה לכך על ידי קושיותיו, ומשום כך יצא לתרבות רעה, ותחילת המשכו לזמר יווני ולספרי מינים היתה כתוצאה מן השורש הרע שניטע בקרבו ביום שנימול.

ומכאן נלמד עד כמה חייב בן תורה להיזהר מכל שורש ונטייה לרע, ובל יאמר בלבבו: הן אין כאן מעשה עבירה, שהרי גם נטייה קלה לרע בכוחה להצמיח פירות רעים ומרים עד מאד. ומידה טובה מרובה, ע"י נטייה קלה לצד הטוב (כמעשי האבות) עתידים לצמוח פירות נאים ומתוקנים.

רבי אהרן קוטלר זיע"א, משנת רבי אהרן, עמ' ר

כתיב (קהלת ז, ח): טוב אחרית דבר מראשיתו, ואמרו ז"ל: טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו, ודבר זה אמר לו אחר לרבי מאיר בשם רבי עקיבא והוסיף. ובי הוה המעשה, אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר, ולרבי יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדין, אמרו עד שהם עוסקים בשלהם נעסוק בשלנו. ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר להם אבויה אבא: מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו, חס וחלילה אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, לא באש ניתנו?! אמר: הואיל וכך כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו, (ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א). רואים מכאן חידוש גדול עד כמה הדברים תלויים בשורשם הראשון, והרי הכוונה הפגומה היתה אצל אביו, שבגללה גידלו לתורה, ואיזו שייכות יש לה ללימודו הוא, והרי גם כוונת אביו לא היתה - לפי המבואר - לקבל כבוד מבני אדם, רק דכשראה שהאש מלהטת סביב רבי אליעזר ורבי יהושע, ראה עוצם חשיבות התורה וגודל ערכה, ורצה לגדלו לתורה. אך מכל מקום אין זה מן המובחר, שנתעורר לזה מצד התגלות כבוד התורה בחיצוניות לעיני כל, ומחשבה זו כבר גרמה שיצא אחר לתרבות רעה, ואילולא מחשבה זו היתה תורתו מגינה עליו, שכן בלא מחשבה זו היתה תורתו בקדושה יותר.

ולהשתומם ולהתבהל על הדבר הזה, שמחשבתו של אביו שלא היתה רצויה כראוי, הביאה לתוצאות מבהילות כאלו, שהם נגד כל יסודי הדעת ונגד המציאות, לפי דרך הטבע, שחכם בתורה ממדרגה כזו – וכמו שאמרה הבת קול: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר, שידע כוחי ומרד בי" - יצא לתרבות רעה ע"י מחשבה בלתי טהורה בגרמא של תורתו, ומפורש בשם הגר"א על מאמר ר' חייא (כתובות קג, ע"ב) אני אעשה שלא תשתכח תורה מישראל, שזרע פשתן לעשות רשתות לצוד צבאים לכתוב על עורותיהן התורה ללמדה לתינוקות, ומה צריך היה לכל הטרחות הללו? ואמר הגר"א, כי צריך שיהא הכל בכוונה לקדושה, אף הסיבות הקדומות והרחוקות מאוד, כמו זריעת הפשתן לעשות רשתות לצידת בעלי החיים. וכתוב בשם הגר"א, שאם יעשו הגרזן לכריתת העצים לבניין בית הכנסת לשם שמים, לא יתפללו בו בכוונה זרה.

רבי אליהו דסלר זיע"א, מכתב מאליהו, ג, עמ' 261-260

הן ההסתכלות החיובית מולידה ציורים מועילים שיש בכוחם לפעול עלינו למעשה. למשל, כשאנו לומדים שהמעשים הרעים הינם נגד רצונו יתברך מקלקלים בעולמות העליונים, ומצערים את השכינה, וכדומה, הרי כל זה מתגלה אלינו לפי אמיתת ערכנו כדי שנדע כמה גדלה רעתנו. ואם נשוב ונבחין בהשגה שלילית, שנעלה הוא יתברך מהיות נפגע במעשינו, כמו שאומר הכתוב "ורבו פשעיך מה תפעל בו", לא תצא לנו קולא מזה, אלא אדרבא, קל וחומר הוא: אם רם ונשא הוא כל כך, ועם כל זה גזר וציוה על עבודתנו, הרי תכפל רעתנו פי כמה כשעברנו על מצוותו.

...אולם מי שלא יבחין על פי דרך זה - ניזוק הוא בהסתכלו למעלה ממדרגתו. ונוראה היא סכנת החילופים הנ"ל הנעשים על ידי היצר, עד שגם תנא כאלישע בן אבויה נכשל בהם ויצא לתרבות רעה. עיין חגיגה (טו): "אחר קיצץ בנטיעות...מאי היא, חזה מטטרון דאתיהבא ליה רשותה למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר גמירא דלמעלה לא הוי ישיבה... שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא... אתיהיבא ליה רשותה למימחק זכוותא דאחר. יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר...". וכתב שם רבינו חננאל בביאורו: "מחיוהו למטטרון כו', ח"ו שיש עליו דין, אלא להראות לאלישע שיש לו אדון שהוא עליו".

"ישיבה" עניינה - קביעות וחשיבות; ו"למיתב למיכתב זכוותא דישראל" פירושו: נתינת ערך וחשיבות לרוחניות ולזכויות שלנו, בבחינת ההשגה החיובית שביארנו לעיל. מובא בספר "גנזי מרומים" שעניין מטטרון הוא בחינת התורה הקדושה. אם כן פירוש הגמרא הוא, שבהיכנסו לפרדס הראו לאחר גודל זכויות התורה שהוא היה דבוק בלימודה, כדי לעוררו לעלות עוד יותר. והיה עליו להתבונן בחסדיו יתברך הנפלאים שהוא מחשיב בחסדו כאילו עבודתנו צורך גבוה; אבל אחר טעה בנותנו ערך מוחלט לזכויות ההן, וכאילו הן כביכול צורך גבוה מצדו ח"ו (כאילו ה' זקוק למצוותינו), והיינו שנכשל בדמיון שתי רשויות. ועניין "מחיוהו למטטרון" הוא לא בבחינת עונש, כי לא שייך אצל מלאכים, אלא בבחינת בירור, "להראות שיש אדון עליו", פירוש: לגלות לו טעותו ולהסיר ההסתר. על כן הראו לו גם מחיקת זכויותיו, כדי להעיר לו ללמוד שכל הזכויות כלפי הבורא יתברך אינן כלום. והיה עליו לתקן את טעותו, שיסיק במבט השלילי 'חוץ מאחר', שלפיו זכויות אינן מוסיפות כלום. אחר נכשל בטעות החלפת אופני ההשגה, כיון שראייתו הוכהתה ע"י נגיעות של שמץ מינות, וע"י שחסרה לו הטהרה של "לשמה".