הפילוסופיא והאקדמיא (ג) - דעת חז״ל והראשונים

במאמרנו הקודם לחנוכה ובכלל נגד בעלי הדעות המשובשות באשר הם, אבל ראוי לתת מקום ברור ומקיף לדב"ק של רבותינו שביארו לנו שחכמת הפילוסופיא וכן האקדמיא (שהיא בעצם מקום הלימוד לחכמה זאת) ראוי להתרחק

זוה"ק ח"א, פרשת וירא, דף צט ע"ב

א"ר אבא יומא חד אערענא בחד מתא מאינון דהוו מן בני קדם ואמרו לי מההיא חכמתא דהוו ידעין מיומי קדמאי והוו אשכחן ספרין דחכמתא דלהון וקריבו לי חד ספרא והוה כתיב ביה דהא כגוונא דרעותא דב"נ איכוון ביה בהאי עלמא הכי אמשיך עליה רוח מלעילא כגוונא דההוא רעותא דאתדבק ביה אי רעותיה איכוין במלה עלאה קדישא איהו אמשיך עליה לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, ואי רעותיה לאתדבקא בסטרא אחרא ואיכוין ביה איהו אמשיך לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה....

זוה"ק ח"א, פרשת וירא, דף ק ע"א

...אמינא לון בני קריבא דא למלין דאורייתא, אבל אית לכו לאתרחקא (מגו) מאינון ספרין (אלין) בגין דלא יסטי לבייכו לאלין פולחנין ולכל אינון סטרין דקאמר הכא דילמא ח"ו (לא) תסטון מבתר פולחנא דקודשא בריך הוא דהא כל ספרים אלין אטעיין לון לבני נשא בגין דבני קדם חכימין הוו וירותא דחכמתא דא ירתו מאברהם דיהב לבני פלגשים דכתיב (בראשית כ"ה) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם...

זוה"ק ח"ב, פרשת משפטים, דף קכד ע"א

רבי חייא אמר, ושם אלהים אחרים, דא מאן דיתעסק בספרין אחרנין דלא מסטרא דאורייתא, לא ישמע על פיך, דאסור אפילו לאדכרא לון ולמילף מנייהו טעמא, כל שכן על אורייתא.

במסכת חגיגה, דף טו ע"ב (הערה חשובה והיא שכדאי לעיין בהארות שולים)

אֲחֵר – מאי? זמר יווני לא פסק מפומיה[1]; אמרו עליו על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש - הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו[2].

מסכת חגיגה, דף טו ע"ב

אין מה שבתוכו נמאס אף ת"ח אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר:

והנה הביאור לעניין זה הוא שרבה בר שילא היה אמורא דור שלישי, ורבי מאיר סוף תקופת התנאים, וזה שלושה דורות לא רצו לומר שמועה מפיו במתיבתא דרקיע, ורק בגלל שלמד אצל 'אחר'... כמה כל אחד ואחד צריך להשמר לנפשו..., אם ירצה ששמועתיו ילמדו במתיבתא דרקיע

כתב החרם הראשון נגד לימוד פילוסופיה, רבי שלמה בן אדרת 'רשב"א' זיע"א (מתלמידי הרמב"ן), שו"ת הרשב"א חלק א סימן תטו

אלו הן שלשת הכתבים

מגידים כל הנעשה בענין למוד חכמות חצוניות ואל הדורש דרשות של דופי. בהסכמת כל הקהלה הקדוש' אשר בברצלונה ובהסכמת הרב הגדול מרנא ורבנא רבי שלמה י"ץ ובית דינו.

אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כי רחקו מעליה. הסרו המנפת והרימו העטרה. איש מקטרתו בידו וישימו קטורה לפני בני יון ובני קטורה. כזמרי יקריבו את המדינית לעיני כל ושלחו לאפם אל הזמורה. לא הכירו פנים במשפט אל הבכיר' ולפני הצעירה נתנו משפט הבכורה. לא ישיבו ויתנכרו כנכרים וכשעירים בראש כל חוצות. לאלה ידקרו ואת בניהם ילמדון. על כן בראותנו בכנף הארץ פח יקוש ויונה תקנן בעברי פי פחת חרדנו ואמרנו. ופשתה המספחת ועמדנו וכרתנו ברית לאלהים ולתורת ה' אשר קבלנו אנו ואבותינו בסיני. לבל יתערב זר בתוכנו וקמוש וחוח לא יעלה בארמונותינו. עבדים אנחנו עבדי ה'. הוא עשנו ולא אנחנו וגזרנו וקבלנו עלינו ועל זרעינו ועל הנלווים אלינו. בכח החרם לבל ילמוד איש מבני קהלינו בספרי היונים אשר חברו בחכמת הטבע וחכמת האלהות בין המחוברים בלשונם בין שהועתקו בלשון אחר מהיום ועד חמשים שנה עד היותו בן חמש ועשרים שנה[3]. ושלא ללמד איש מבני קהלתנו את אחד מבני ישראל בחכמות האלו עד שיהיו בני עשרים וחמש שנה. פן ימשכו החכמות ההם אחריהם ויסירו אותו מאחרי תורת ישראל שהיא למעלה מן החכמות האלה. ואיש איך לא יגור לשפוט בין חכמת אנוש בונה על דמיון מופת ורעיון ובין חכמת העליון אשר בינינו ובינו אין יחס ודמיון. ובן אדם שוכן בתי חמר הישפוט אלוה עושהו לאמר חס ושלום זה אפשר וזה לא יוכל עשוהו. זה באמת יש מביא לידי הכפירה הגמורה ומזה ינצל באמת כל לומד התורה. והוצאנו מכלל גזרתנו חכמת הרפואות אף על פי שהיא לקוחה מן הטבע לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות. ומה שהסכמנו והחרמנו בספר התורה במעמד כל הקהל ביום השבת בפרשת אלה הדברים שנת ששים וחמש לפרט האלף החמישי.

ועל תשובה זו חתמו לפחות 39 מחכמי ישראל

רבי יצחק בר ששת זיע"א, שו"ת הריב"ש, סימן מה

ומה ששאלת מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם, ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כשמע טבעי ומה שאחר הטבע,

תשובה ממה שמוזכר שם בפרק אחרון מסוטה (מט:) ובב"ק ס"פ מרובה (פב:) ובמנחות בפ' ר"י (סד:) שאסרו. על דבר שכשהיתה ירושלים במצור היו משלשלין בכל יום מן החומה קופה של דינרי זהב והיו מעלין להם כבשים לתמידין. והיה שם זקן אחד שמכיר חכמת יונית ולעז להם בחכמת יונית שכל זמן שעוסקין בעבודה אינן נמסרין בידן והעלו להם חזיר. ובאותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזרים ושילמד את בנו חכמת יונית. והקשו שם איני, והאמר מר בארץ ישראל לשון סורסי למה, אלא או לשון הקדש או לשון יוני, ותרצו לשון יוני לחוד וחכמת יונית לחוד. ומזה נראה שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני הלשון לא נאסר וכלם היו בקיאין בו. ואדרבה אמר (במגילה יח) לעז יוני לכל כשר. ואם מצד החכמה בעצמה מהו זה שלעז להם הזקן ההוא, ולכן נ"ל שחכמת יונית היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום שלא יבינו אותו ההמון רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות. דמיון מ"ש (בפרק כיצד מעברין נג:) אמהתא דבי רבי כי הוו משתעון בלשון חכמה אמרין הכי עלת נקפ' בכד ידאון נשריא לקיניהון. ור"ל שהכלי הקטן ששואבין בו היין מן החבית מנקפת בשולי החבית לפי שכבר כלה היין ולכן שיעופו וילכו התלמידים למקומן ויפסיקו הסעודה. וכן שם רבי יוסי בן אסיין כי הוה משתעי בלשון חכמה אמר הכי עשו לי שור משפט בטור מסכן, ור"ל תרדין בחרדל. כי תרגום שור משפט תור דין וטור מסכן הוא תרגום של הרדל /צ"ל חרדל/. ולשונות אחרים כאלו מוזכרין שם וקראו להם חכמים לשון חכמה כמאמר הכתוב דברי חכמים וחידותם. וכיוצא בזה הוא הנזכר בפ"ק דסנהדרין (יב) שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו וכו'. וחידות כאלו כשנאמר בלשון יוני נקראים חכמה יונית. /סוטה מט/ וזו היא שאסרו משום מעשה שהיה והתירו לשל בית ר"ג מפני שהיו קרובים למלכות והיו צריכין לה. כי היה דרכם לדבר כן בחצר המלכות למען לא יבינו הכל דברי סתריהם וסודותם. אמנם רש"י זכרונו לברכה פירש (בפרק ר"י) חכמה יונית רמיזות. ונראה שכוונתו לפרש שלא היו מוצאים דבור בלשון רק שהיו רומזים בידיהם או באצבעותיהם או בשאר אברים. והוא כמ"ש חז"ל חרש רומז ונרמז. וכן כמו שכונס ברמיז' כך מוציא ברמיז'. ובזה היו עושין לפני המלכים, כמו שמוזכר בחגיגה (ה:) רבי יהושע ב"ח הוה קאי קמי קיסר אחוי לי' ההוא מינאה עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיני' אחוי לי' איהו ידו נטויה עלינו ולא הבין ההוא מינאה מה השיב לו ר"י. ואמרו לו גברא דלא ידע מאי מחוו לי' במחוג מחוי קמי מלכא, אפקוהו לההוא מינאה וקטלוהו. (חגיגה ה) וגם שם פירש רש"י ז"ל במחוג ברמיז'. וצ"ל שנקראת חכמה יונית מפני שהיונים היו רגילין בה או שהי' להם ספר מחובר מזה והי' מחברו יוני. אבל קשה לי על זה. שלא הי' להם לומר על אותו זקן ולעז להם בחכמה יונית אלא ורמז להם כיון שלא הי' שם דבור כלל אלא רמיזה. ולזה נראה לומר בפירוש חכמה יונית מה שפירשתי למעלה. ואפשר שרש"י ז"ל כך דעתו כי הדבור שאינו מבואר נקרא רמז. כמ"ש ז"ל (בפרק אין מעמידין לו:) רמז ליחוד מן התור' שנאמר כי יסיתך אחיך וכו'. וכן בפ"ק דסנהדרין (יו"ד) ובפ"ק דמכות (ב:) רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה שנאמר והצדיקו את הצדיק וכו'. ובין שיהי' פירוש חכמה יונית רמיזה לבד או שיהיה דבור סתום וחידה בלשון יון כפירושי לא הי' אסור כלל רק מפני מעשה שהיה.

אמנם ספרי הטבע המפורסמים לא מן השם הוא זה אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה. ובפרט שני עמודי התוך אשר היא נכונה עליהם שזהו חדוש העולם והשגחת השם יתברך בפרטי המין האנושי. והם מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם ושהוא מחוייב מן השם יתברך כמו שהאור מחוייב מן השמש והצל מן האילן ואין יכולת לשם יתברך לשנות דבר מטבעו ולא להאריך כנף הזבוב ולא לקצר רגל הנמלה, כמו שאין יכולת בשמש לשנות האור הנמשך ממנו ולא האילן הצל. וכן שהשגחת השם יתברך לא תהיה במה שהוא למטה מגלגל הירח. וכתבו בספריהם שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקיר' לא מצד הקבלה. ואנחנו מקבלי האמת דעתנו שהתורה שלנו שלמה שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הגבורה ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה היא למעלה מהכל וכל חקירתם אפס ותהו לערכה. ובפרק חלק (צ) שנינו ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין התורה מן השמים ואפיקורוס, רע"א אף הקורא בספרים החצונים. ואמרו בגמרא תניא ספרי מינין. היש ספרי מינין יותר מאלו שמביאין מופתים וראיות להכחיש עקרי התורה, ולא אמר ר' עקיבא המאמינים בספרים החיצונים אלא אפילו הקורא אותם פן יטו את לבבו להאמין בדבריהם כמו שקרה לאלישע אחר. דאמרינן בפרק אין דורשין (טו:) אמרו עליו על אלישע אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל מרבינו האי גאון ז"ל אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו וז"ל תקון הגוף ומשור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד1 ואשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר לבו מזה ויתעסק בדברים ההם יסיר מעליו תורה ויראת שמים ויפסיד באותן הענינים כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים יצא להם מזה כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות יאמרו לך כי הוא דרך סלולה ובזה ישיגו ידיעת הבורא לא תאבה להם ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש' אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד. עכ"ל התשובה ההיא. גם הרשב"א ז"ל כתב בכתב אחד שלח למנוע אותם המרגילים בניהם בלמוד אותן חכמות. וז"ל והנער היולד על ברכי חכמת הטבע וירא' ראיות ארסטו' עליו שבע באמת יאמין בו ויכפור בעקר, ואם נשיב אליו כל שכן שפקר. ע"כ. ואין להביא ראי' מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספת' ספרא וספרי וכולי' תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המור' לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בענין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא. ויש לומר כמש"א ז"ל (חגיגה ט"ו:) על רבי מאיר היכי גמיר תורה מפומי' דאחר וכו', והית' התשוב' רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי כלומר שרשעים הם ועכ"ז אמר הט אזנך. ובארו שם הא בגדול הא בקטן, כלומר כשהתלמיד אדם גדול מותר שיבור הסולת וישליך הפסולת, כמו שאמרו שם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המור' פסוק זה של הט אזנך וכו'. ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה. ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם. גם במלאכים שנראו לאברהם אבינו ע"ה אמר שהיה במראה הנבוא', וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו (בפרשת וירא). והחכם רבי לוי ז"ל גם הוא הי' חכם גדול בתלמוד ועשה פירוש נאה לתורה ולספרי הנביאים והלך בעקבות הרמב"ם ז"ל. אמנם גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת והפך דעת הרב רבינו משה ז"ל בקצת ענינים כגון בענין ידיעת השם בעתיד האפשרי וכן בעמידת השמש ליהושע והשיב צל המעלות אחורנית כתב דברים שאסור לשומעם וכן בהשארות הנפש ובהשגחה בענין עונשי הרשעים בעה"ז. כמ"ש כל זה בספרו קראו מלחמות השם. ומעתה ישא כל אדם קו"ח בעצמו אם שני המלכים האלה לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים כבודם במקומם מונח, ואם היו גדולי העולם איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות לערכם. וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפלה נתקו מוסרות התורה והמצוה מעליהם בסבת למוד אותן חכמות. וכמ"ש רבינו האי גאון ז"ל בתשוב' שכתבתי למעל'.

והנה עוד שיצאו נגד לימודים אלו מהראשונים: רבי שם טוב אבן שם טוב זיע"א, ספר האמונות; רבי מאיר הלוי אבולעפיא 'יד הרמה' ורבי שמשון משאנץ זיעועכי"א, כתב אלרסאייל

וראוי חוץ ממה דידוע לנו לגבי 'אחר' בגמרא להביא ג"כ את תיאורו הנורא לגבי ד' שנכנסו לפרדס של רבי יהודה הלוי הי"ד זיע"א, ספר הכוזרי, מאמר שלישי

...ר' עקיבה הגיע למדרגה הקרובה לנבואה עד שהיה לו מגע ומשא עם עולם הרוחניים כמו שספר עליו ארבעה נכנסו לפרדס אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקצץ בנטיעות אחד בא בשלום ויצא בשלום ומנו ר' עקיבה... השני דעתו נטרפה עליו ודבר בענינים האלוהיים מתוך בלבול דברים שלא הביאו תועלת לבני אדם השלישי זלזל במעשי המצוות לאחר שנסתכל בשכלים באמרו בלבו מעשי המצוות אינם כי אם כלים ואמצעים המביאים אל המדרגה הרוחנית הזאת ואני כבר השגתיה לי אפוא אין צרך במצוות המעשיות ובדרך זו נתקלקל וקלקל תעה והתעה

--------------------------

[1] זמר יווני לא פסק מפומיה - דהיינו שהתרבות המערבית הכללית הי' בקי בה, ויש להטעים עניין זה לאותו 'נזיר שתוי' שגם כן התרשם מאותו האי"ה קוק מהזמר שלו של 'פרשת העקידה', כפי שהעיד בהקדמה לספר הפילוסופיא 'אורות הקודש'

[2] הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו - ולא מעט אלא הרבה,

[3] גזרה זו היתה בגלל שבתקופתם, עד גיל זה היו נוהגים ללמוד בתלמודי תורה, ישיבה ומעמידים דור ישרים על דעת האמת של משה אמת ותורתו אמת, ואח"כ היו הולכים ללמוד מלאכות, וכמה זמן ישאר לבחור ללמוד דברי ההבל הללו, אבל בימינו אנו שהתעוותו הלימודים, ואנו בתקופת עקבתא דמשיחא, ראוי להרחיק מהם עד גיל 100.