מולך כל שתמליכהו עליך

הנה דבר מעניין יצא לנו השנה שהשבוע בו יקראו פרשת אחרי מות-קדושים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, יהיו כאלו שסוברים לעצמם לחגוג את יום אידם המכונה 'יום העצמאות' (עפ"ל) - ואותה עצמאות שהינם חוגגים היא לא משעבוד מלכויות כי אם משעבוד עול תורתינו הק' וחכמי ישראל, רח"ל.

ונחזור לענייני דיומא לעניין פרשת השבוע כתיב (פרק כ' פס' א-ד)

א וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

ב וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

ג וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

ד וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

איתא במסכת סנהדרין ירושלמי, פרק ז הלכה י' (סוף דף לח ע"ב)[1-פרשנים שם]

ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן ראה לשון שלימדתיך התורה 'מולך' כל שתמליכהו עליך אפילו קיסם אפילו צרור.

והנה מה שרבי יוחנן מבדיל אותה משאר העבודות זרות שהיו אז, לזו יש יחוד בפני עצמה...

שבכל העבודות הזרות היו לוקחים אבנים או עצים או גרמי שמים ואומרים שהם ה'אלהים' שלהם...

אבל ה'מולך' ר"ל לא היו אומרים שהוא 'אלהים' אלא אומרים שהוא 'מלך' דהיינו שיש לו דין מלך, דינא דמלכותא דינא וכיו"ב בשביל להעביר את הילדים באש בשביל המולך הציוני, והנה מצינו איסור דאוריתא מפורש לגבי הע"ז הזו הנקראת 'ציונות' ו'לאומיות'. ובפרט לפני יום אידם הקרב ובא.

ובוודאי "שהכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", דהיינו שיום אידם חל סמוך לפרשת השבוע קדושים זה בחינת 'בידי שמים' וזה שמי שאיננו חוגג ימי אידם הוא בחינת מי שיש לו 'יראת שמים'

והנה עוד ליקוט יקר משני גדולי אומתנו שדברנו מעניין זה שהשוו את המולך לציונות

רבי ישעיה קרליץ 'החזו"א'זיע"א, קול יעקב, עמ' קע"ו

סיפר לי איש נאמן, שפעם נכנס אל החזו"א יהודי אחד שניצל מהמחנות באוישוויץ, ואמר, יש לי קושיא חמורה, ראיתי במו עיני איך שנשרפו אלפים ורבבות מישראל, איך יתכן דבר כזה,

ענה לו החזו"א, אמאי אינך שואל האיך לקח נבוכדנצר הכח להחריב את ביהמ"ק ולהגלות את כלל ישראל מארצנו.

והשיב לו החזו"א שהגזירה כבר יצאה קודם לכן בבי"ד של מעלה, ולכן הי' להם כח לעשות מעשים כאלו.

- חזר הלה ושאל, אבל מה עם אלפים יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו, איזה כח הי' להם לשרפם.

- ענה החזו"א, כשהתחילו בתי ספר 'תרבות' (בתי ספר של הציונים) בפולין, שמעתי בעצמי כמה וכמה פעמים מהחפץ חיים בשעה שהזכיר זאת באסיפה, שכינה אותם בשם "מולך", והסביר הח"ח מדוע אני קורא אותם בשם מולך, משום שאצל הע"ז של המולך היו רגילין לשרוף גופי ישראל, ובבתי ספר תרבות שורפים נשמות ישראל.

- ובזה המשיך החזו"א את תשובתו "כיון ששם שרפו נשמות ישראל, ממילא עי"ז ניתן כח לסט"א לשרוף את גופי ילדי ישראל במדה כנגד מדה".

רבי שמואל דוד ב"ר רפאל שלו' שאול הכהן מונק זיע"א, דברי חיזוק שהשמיע הרב הגאון וכו' רב הקהלה החרדית בחיפה, בהיכל ישיבת תורה ויראה בדברים העומדים על הפרק בענין רוח הזמן במרחשון ה'תשל"ד, פיס' ד'[2]

איתא במדרש איכה רבתי שבשעה היו כומרי המולך שורפין את הבן היו מרבין לנגן, כדי שלא ישמע האב את צעקות בנו הנשרף. כך היא המדינה, הציונים מרעישים עולם ומלואו בהבליהם כדי שלא יתבוננו בני אדם בצרות רבות ורעות שבאו עלינו על ידי המדינה בעוה"ר.

ועוד נלענ"ד שניגון כומרי המולך לא עשאוהו בקול גדול דווקא כדי שיגבר על קול הבן, כי דבר כזה לא יועיל אלא לאב טיפש ביותר, אבל העיקר הנלענ"ד הוא שהיה ניגון ערב ביותר המושך את הלב כידוע שהנעימה מעוררת את הנפש[3], יש ניגון מעורר גבורה ויש ניגון מעורר עצבות ועוד, והאריך בזה רב סעדיה גאון בסוף ספר האמונות והדעות. ועדיין עד היום הזה יודעים כומרי ע"ז לעורר בנפש השומע דמיונות התרוממות הנפש בניגוניהם, ונראה שכן היה דרך כומרי המולך, והאב היה מסיח דעתו מצערו של הבן אע"פ שהיה שומע צעקתו, כי הרגיש בנפשו עילוי נפלא המרוממו על כל מקרי העולם השפל הלזה.

וכן עושים לנו כומרי הציונים המרדימים נפשותינו בעוה"ר בהבלי חלקלקות פיהם, כאיש חולם חלום ואינו יודע שהאש מלהטת סביבותיו רח"ל.

_______________________

[1] רבי דוד ב"ר נפתלי הירש פרנקל זיע"א, קרבן העדה, שם

כל שתמליכוהו עליך. ואתה קורא שמו מולך אפילו לפי שעה שהמלכת עליך להעביר לו בנך חייב:

רבי משה מרגליות זיע"א, פני משה, שם

ראה לשון שלימדתיך התורה וכו'. מילתיה באנפי נפשה היא כלומר דסבר כמ"ד לעיל דדוקא מולך ולא מעביר שאר ע"ז דהקפידה התורה עליה ועל שמה ואפי' קיסם או צרור שהמליכו עליהם מולך הוא ומיהו שם מולך דוקא:

[2] מובא מתוך שו"ת באין חזון, עמ' צז-קד; ראה גם בקובץ תורני 'העמק' (ירושלים, טבת ה'תשל"ד) (יוצא לאור ע״י כולל יראי ה' בעיה״ק ירושלים תובב״א), עמ' נז-סד.

[3] ואולי אפילו אותו זמר של המולך היה מזמין את הבחורות ומחבק אותם, בשביל "לחזק" אותן