ביאור על דברי הרמב״ן בהקדמתו לספר שמות

אחי ורעי! דע לך שבעלי הדעות המשובשות חושבים לעצמם שהם כבר בגאולה רק בגלל שיש כאן בארה"ק הקימו כאן שלטון שמנוהל כביכול ע"י יהודים, אבל טעותם נמשכת מכך שהינם כפי שנהוג לומר בלשון העמכה 'חפיפניקים' לא רק בקיום תורה ומצות אלא בהבנת תורתינו הק' ומוסיפים להראות עד כמה גם הלימוד שלהם בתורה היא ג"כ באופן 'חפיפניקי' ה"י

דוגמא אחת מיני רבות להבנת העניין שהגלות מסתיימת בבנין בית המקדש ע"י משיח בן דוד, היא ע"פ דב"ק של הקדמת הרמב"ן לחומש שמות

תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי פרשת שמות השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש (בראשית טו יג)[1] ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה (שם מו ח -כז), בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל:

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם[2], שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז ח)[3], ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:

והנה לצורך ביאור עניין זה עמוק עמוק מי ימצאנו ראוי להבהיר באור יקרות כי החרות לא אך שהוא כולל את מתן התורה, אלא גם את המקדש והמשכן, כי פירושו של 'חרות' הוא החזרה אל מעלת האבות וזה מתקיים כאשר כל עמכה בית ישראל יכול לזכות ע"י השראת השכינה במשכן, ומעלת האבות היא המעלה העולה על הכל, כי האבות הן הן המרכבה, כדאיתא במדרש תנא דבי אליהו רבה, פרק כה

לפיכך הייתי אומר שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב' שלא קנו האבות העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד אלא בשביל מעשיהם הטובים ות"ת.

ומכיוון שאין ההבדל בין גלות לגאולה רק בין שעבוד תחת יד מצרים והגאולה ממנו, אלא כל מה שהוא בנגוד למעלת האבות נקרא גלות.

והנה ג"כ מצאתי אומר בדב"ק של רבי שמחה עלברג[4] זיע"א, אמרי שמחה, עמ' רפא

גאולה אין פירושה רק לשחרר את היהודי מכבלי-השיעבוד הפיסי. גאולה, במשמעה העמוק, כוונתה: גאולת הנפש, כפי שאנו מבקשים בליל-הסדר. "על גאולתנו ועל פדות נפשנו". ואין צורך להרבות בדיבור על הגלות העמוקה שבו מצויה הנפש של הרבה מיהודי ארץ-ישראל. גאולה אין פירושה רק להתגורר בארץ-ישראל[5]. גאולה צריכה להוליך לפריחה רוחנית, עד כדי להגיע למעלות אבותינו הקדומים, כפי שמגדיר זאת הרמב"ן: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אע"פ שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוקי עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים" (סוף פ׳ ויחי). הדברים ברורים ונשגבים. מתי נעשים יהודים לעם לבן-חורין, לא כאשר הם מתיישבים בארץ-ישראל אלא אז, כאשר הם מגיעים ל"מעלות אבותם", רק אז הם גאולים. וזוהי המשמעות העמוקה של ברכת יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנכי מת והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בראשית מט, כא). יעקב מדגיש "ארץ אבותיכם"[6], היינו למעלות האבות, לפיסגה הרוחנית שלהם, כפי שכותב הרמב"ן.

וכי למה מייחלים אנחנו מזה אלפי שנים לרגע המאושר הזה של "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וכי למה כמהים ועורגים אנו בכוסף כה עמוק לירושלים, בבקשנו בחום "והשב את העבודה לדביר ביתך", ואנו שופכים דמעות כדי שנזכה ונראה בבנין בית-המקדש בתפארתו?

ונסיים בדב"ק של הרמב"ן זיע"א, רמב"ן על שמות פרק מ פסוק לד (סיום חומש שמות)

והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו ואליו יבא באלפי שנאן ורכב רבוא לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו ומקדש למקדש שהמלך במסבו - וברוך ה' החפץ שלום עבדו אשר עד הנה עזרו לבא המחדש נעוריו בשיבו המשביע בתורתו רעבו וינקהו דבש וחלבו כי הכין כל לבבו ולשמו יברך בקרו וערבו ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו ברוך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

_______________________

[1] ברית בין הבתרים

[2] נבואה

[3] הפצת שם השם בעולם

[4] רבי שמחה עלברג זיע"א, יליד וורשה, תרע"א. גאון בתורה וידידם של גדולי ישראל רבים, שימש כחבר ויו"ר אגודת הרבנים בארצות הברית במשך חמישים שנה, מחברם של הספרים "מנחת בכורים", "שלמי שמחה", "אמרי שמחה" ועוד ועורך הבטאון התורני "הפרדס". היה בקשרי ידידות מיוחדים עם הרבי מליובביץ זיע"א, ומקורב מאוד לחסידות חב"ד. נפטר ח' בחשוון תשנ"ו. מנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים.

[5] עם שלטון וצבא וזה אפילו עוד יותר מעיד על השעבוד החומרי

[6] ואני המלקט מדגיש "והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" כאשר אלקים עמנו אז אפשר לשוב לארה"ק... ולא ביאה ריקנית ללא השי"ת