בגלל מי נחרבו בתי המקדש

אחי ורעי! הרבה נאמר על חורבנות בית המקדש והנה ראוי לנו גם ללמוד מדב"ק של המהרש"א זיע"א, ראש השנה דף יז ע"א

וכ"כ למה מפני שפשטו ידיהם כו'. פרש"י שהחריבו בהמ"ק בעונם עכ"ל. דקדק לפרש כן דודאי העובדי כוכבים החריבו בהמ"ק אבל אלו הכתות שזכר הכתוב בעונם נחרב מקדש ראשון ושני כגון מומרים ושכפרו בתורה וכו' היו בחורבן בית ראשון שהיו בהן עע"ז ושאר עבירות וכת מסורות כו' היו בחורבן בית שני כההיא עובדא דבר קמצא פרק הנזקין והאפקורסין שהם הצדוקים שעל ידם חרב מקדש שני:

ועליהם אמרה חנה ה' יהתו מריביו גו'. הם ודאי מריביו של הקב"ה שגרמו להחריב מקדשו ובהם משתעי קרא דלעיל מיניה ורשעים בחשך ידמו דהיינו בגיהנם:

ופניהם דומין לשולי קדרה כו'. לפי נוסחות גמרות שלפנינו קאי אהנך כתות המינין כו' אבל בע"י גרס ועליהם אמרה חנה ה' ממית גו' אר"י בר אבין ופניהן דומין לשולי קדירה ור"ל בעת שעולין מגיהנם כצרף הכסף פניהם הושחרו כשולי קדרה ע"י שאש של גיהנם היה שולטת בהם ואמר דאינהו משפירי שפירי כו' כפל לשונו בהם שהם שמענגים עצמם ביותר מתאוות עוה"ז ותחת יופי פניהם שהיה להם בעוה"ז הושחרו לעוה"ב בגיהנם:

והשי"ת יעזרנו על דבר כבוד שמו להתרחק מבעלי הדעות המשובשות שמרבים להטיף לתאוות העוה"ז שגורמים לכפירה בו ית' (רח"ל), ונזכה לבנין אריאל בב"א

"שועלים הלכו בו"... על תופעת הנכנסים להר הבית בערבוביא וכן שהולכים לפי השערות אם כן או לא גבולות עזרת נשים

תמונה ובו מתוארת כיצד אלו המכונים הציבור הדתי לאומי בעודם עושים מעשי פריצות, זימה, עושקים יהודים, מגלים פנים בתורה, חיזוק ידי עוברי עבירה ועוד לא חסר דבר... אבל כניסה להר הבית באצטלא דרבנן מגלגלים עיניהם לשמים ואומרים שרוצים קדושה, אבל מה אכפת להם שעל הדרך הדבר יגרום להתגרות בערבים ושימותו בגלל כך יהודים, ועליהם אמר הנביא ישעי' ע"ה (פרק א פסוק יא-יז)

רק נתפלל לכך שיקבלו את תוכחת ישעי' הנביא ע"ה, כי באמת טח עיניהם מראות ופלא גדול הוא עד כמה הם מצויים במצב שאינם רוצים לראות לאשורם של דברים אלא רק ללכת בריצת אמוק לתוך הקלי'.... השי"ת יעזרנו למען כבוד שמו שנצילח להציל יהודים מתוך הקלי' של הציונות הדתית, שהיא מיטת חוליים

למה־לי רב־זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי:

כי תבאו לראות פני מי־בקש זאת מידכם רמס חצרי:

לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.

רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ.

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}