ה״נביאים״ של משיחי השקר
אחי ורעי! נאמר ע"י זקני שלמה המלך ע"ה (משלי)
"וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"
ושם ביאר לנו בעל המצודת דוד
"רנה" - כי בעודם בחייהם הרעו לבריות
אילו היינו רוצים לעמוד על דמותם ולהשוותם את רעי האומה שהיו לנו בדורות האחרונים, היו כאלו אפשר להשוות אותם, נראה לפי עניות דעתי שיש להשוותם לנתן העזתי שר"י
כי כשם שנתן העזתי שימש כ'נביא' לש"ץ שר"י, כך גם היו כאלו שניסו להציג עצמם כנביאים, והנה דוגמא, ולאו דווקא שיש כאן השמצה נגד הראי"ה קוק אלא רק תמיה וניסיון לעמוד על אשורם של דברים ע"מ שח"ו לא יהיו כאלו שילכו אחרי רבנים שאח"כ יתברר שעלולים להגיע לפריקת עול ההולכים בדרכם - ולמזהיר ולנזהר תן שלומים כמי נהר - (שמונה קבצים, ד, יז)
ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ד', לא ישקרו ולא יחניפו,...
ולא לחינם רבי עקיבה פרוש[1] זיע"א בהקדמתו לקונטרס הק' קול השופר, תיאר את הראי"ה קוק ותלמידיו שלכאורה ו/או בפועל ממש מנסים להציג מקסמי שווא ולהשוות את דבריהם ולשונם לדברי נבואה, כדי לרמות אחריהם יהודים, וכך כתב בפתיחה לקונטרס קול השופר:
...אשר ע"כ רוח הגבורה לבשה אתנו, וכבשנו פנינו, ושמנו עצמנו בנקרת הצור ואמרנו יעבו"ר עלינו מ"ה, והזה עבר עלינו רוח הקנא"ה קנאת ד' צב' במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ותמכנו יתדותינו בשלש עשרה תיבות י"ג מדות של רחמים ובשערי דמעות כי לא נשלבות, הפתוחים ומשפיעים והמאירים לוו באורים גדולים, אורים ותומים אור שכבת הימים כאלו הימים נוראים.
ועתה הנה אנחנו מקיימים תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל יושבי הארץ וגו' (יואל ב'), מי לד' אלינו! והננו קוראים אליכם אישים רבנים גאונים שבכל עיר ועיר כל אחד בפרטות, האינך רואה מה המה עושים בערי יהודא ובחוצות ירושלם (ירמיה ז'), הנה הכהן, אי"ה הרואה וי"מ החוזה הולכים ומתנבאים וגם להקת נביאי שקר עמהם כי "הנה הגאולה באה" ורוח משיחות ובולמוס אחזתם, כי התרפים דברו און והקוסמים חזו שקר וחלומות שוא ידברו הבל ינחמון (זכריה י'), ע"כ עת לדבר ולא עת לחשות, אלא כל מי שיש בידו למחות מחוייב למחות, ולהצטרף יחד [עם] רבותינו הגאונים הג' צדיקי עולם שפעיה"ק, ולהתייעץ מה לעשות עם אלו הרבניםהנאורים הנז' שיצאו נצבים ועומדים על הפתחים בין הצירים ודלתות ציון וירושלם, ומתהלהלים להיות "גואל"ים ומחוללים שיטה חדשה מלבם בדוי' מלאה טפשות באין בינה רק חוצפה באין בושה, וד' יהי' בעזרינו...
ולא לחינם מצינו שסגנון שחוזר על עצמו אצל נביאי הקשר, שהמטרה הסופית שלו היא פריקת עול תורה ומצוות, הדרך הטובה ביותר לכך היא ליצור קודם כל שאננות אצל השומעים ע"י הבטחות שהמצב המקולקל הוא תקין, ושהכל יהיה בסדר (אפילו זה מתנגן טוב)... אבל למה שח"ו כוונתי תהי' לומר שכוונתי היא על הראי"ה קוק, למרות שישנם כאן די קווים מקבילים ודמיון מזעזע, אבל אין דרכנו לזלזל בת"ח.
השי"ת אמר לנו בתורתו הק' (חומש דברים, פרק יג פס' ב-ו)
ב) כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:
ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא- יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם[2]:
ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ד' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-ד' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם:
ה) אַחֲרֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:
ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ד' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ד' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
ועל כך צווח ככרוכיא חד מנביאי האמת והצדק וכן ביאר בדב"ק כ"ק האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זיע"א, על הגאולה ועל התמורה, הקדמה, עמ' ז
מי שחושב שהשכינה הקדושה שרוי' ביניהם בודאי הוא כופר בכבוד השכינה הקדושה ובכל התורה כולה, וממילא א"א שיהי' שם נס מצד הקדושה, ואילו היו רואים באמת איזה נסים שם אין להסתפק שאינו אלא מצד הס"מ וחיילותיו השוררים במקום טומאה וזוהמה כזו כמבואר בגמ' שניתן רשות להשטן לעשות נסים ונפלאות לקיומו של הע"ז כאשר יתבאר בהקונטרס[3], ואין שום ספק שלא יתפעל לב המאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה אף זיז כ"ש לנטות מהאמת גם בראותו נסים ונפלאות עצומים הנעשים לע"ז אף אם יעמיד החמה כיהושע בן נון כנודע,...
ומכיוון שכעת אנחנו בחודש אלול, אביא לסיום ולחיזוק ידים רפות את שנית מדב"ק של רבי עקיבה פרוש זיע"א, קול השופר, פתיחה:
...הנה עתה אנו עומדים בימים נוראים רחמים גדולים וידינו פרושות בתפלה ותחנונים לפני אבינו שבשמים שיחביאנו בצל ידו תחת כנפי השכינה, לב עקוב להכינה, ויהיו ידינו אמונה עד בא השמש, בעת החתימה עליית השכינה לעילא לעילא בירחא דעתיקיא יומא דלא אתידע, ונזכה לעשות את שלנו המצווה עלינו מפי הגבורה בקול השופר להפריש ולהבדיל להפריד ולבער הרע מקרבנו ומכל בית ישראל ולזרקם חוצה, והתקיף יעשה את שלו ויבא בעל הכרם "ויכלה" את קוציו, וכל הרשעה כולה כעשן "תכלה" ולבערם ולכלותם מן כל העולם, יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק וגו', ובכן צדיקים יראו וישמחו ישמח צדיק כי חזה נקם וגו'.
_______________
[2] כגון הלאומיות
[1] רבי עקיבה ב"ר שלמה זלמן פרוש זיע"א - נולד בשנת ה'תרמ"א, בירושלים. בנו של רבי שלמה זלמן ב"ר נפתלי צבי פרוש זיע"א (ה'תר"ה - כ"ג בתמוז ה'תרנ"ח. מעסקניו הבולטים של היישוב הישן בירושלים. מייסד "גמילות חסד שערי חסד" (הגמ"ח הראשון בירושלים), מייסד ישיבת תורת חסד וכולל האברכים "דגל התורה" ומנהל ה"חברה קדישא פרושים" בירושלים. ממקורבי רבי שמואל סלנט, רבי יהושע לייב דיסקין ורבי מאיר אוירבך זיעועכי"א. בשנת ה'תר"מ כשנוסד בית הספר למל, נשלח להכריז על החרם שהטילו רבני ירושלים על לימודים בבית הספר. כשהגיע למקום פגעו בו אלמונים ופצעו את גופו. כשראה המהרי"ל דיסקין זיע"א את הצלקות שנותרו על גופו כינה אותן "אותות כבוד"). מקטנותו סיגל לעצמו גינוני צדיקות ופרישות. לקראת הבר מצווה הכין עצמו בהכנות רוחניות מיוחדות, שכללו זהירות מדיבורים בטלים ושמירת העיניים. לאחר מכן התקרב לרבי צבי מיכל שפירא זיע"א, נעשה לתלמידו המובהק וכונה על ידו "צדיק". בשנת ה'תרנ"ט בהיותו בן 18, נישא לשרה ביילה, בת צבי הירש ילין זצ"ל (סופר סת"ם). הקדיש את כל זמנו ללימוד תורה וקבלה כשהוא עטוף בטלית ותפילין, את מקום לימודו קבע בבית היתומים דיסקין. היה נאמן לדרכם של מהרי"ל דיסקין ורבי יוסף חיים זוננפלד זיעועכי"א. בשנת ה'תר"פ פרסם בעילום שם את הקונטרס "קול השופר", ובו קרא לאסור את קריאת הספר "אורות" של הראי"ה קוק. בשנת ה'תרפ"א נפגש לפגישה ממושכת עם כ"ק האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר זיע"א, בביקורו הראשון בארץ ישראל. בעקבות זאת כתב האדמו"ר איגרת ובה מזכיר לשבח את קנאי ירושלים אשר כוונתם לשם שמים, להבדיל מאי"ה 'שאהבתו לציון גורמת לו לומר על טמא טהור'. לפני פטירתו הפקיד את מפתח הארון של כתביו בידי אחיו, רבי אהרן יעקב ב"ר שלמה זלמן פרוש זיע"א, עמו היה בקשר תורני הדוק. אחיו ערך את הכתבים והוציאם לאור בשנת ה'תשט"ו, בספר "משנת ר' עקיבה". חיבר את הספה"קים: מרכבה שלמה – ביאור ברייתא דרבי עקיבא וברייתא דרבי ישמעאל על דרך הקבלה; בעקבי השמש – על זמני הזריחה והשקיעה; משנת ר' עקיבה – ביאור הלכות מדברי הראשונים והאחרונים (יצא לאור על ידי אחיו). נפטר בכ"ז בחשוון ה'תרפ"ב, בגיל 41, ומנו"כ בהר הזיתים. בהספדו בהלווייתו אמר עליו רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א, שהיה ראוי שתשרה עליו השכינה אלא שאין הדור ראוי לכך.
[3] קונטרס על הגאולה ועל התמורה, פיס' כב, עמ' נד-נו; פיס' לב, עמ' סח-ע; פיס' מב, עמ' פג-פד
