חיפוש
בעניין חומר האיסור של הכאת ישראל
למען אחי ורעי! הנני שמח להביא בפניכם שיחה אשר השמיע בעת רעווא דרעוין פרשת בחוקותי תשפ"ד רבי אברהם אביש ציינוירט שליט"א (בעל "שו"ע הזוהר" ונשיא מוסדות "שערי זוהר חכמה").
אמרינן בסנהדרין (נח:): אמר רבי חנינא, נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה וכו'. ואמר רבי חנינא, הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה וכו'. אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה רעך' (שמות ב יג), למה 'הכית' לא נאמר, אלא למה 'תכה', אף על פי שלא הכהו נקרא רשע.
ועוד למדו חז"ל מהכתוב 'לא יוסיף פן יוסיף' (דברים כה ג), שאם הכה חברו עובר בלא תעשה. [ודנו הפוסקים בילפותא זו, ואין כאן מקום להאריך בזה. עיין ספרי על הפסוק שם, סנהדרין פה. ועוד].
בשו"ע אורח חיים (סי' נה סי"א) איתא שעבריין או שעבר על חרם מצטרף למנין, אך מנגד נפסק בחושן משפט (סי' תכ ס"א) שהמכה חברו אינו מצטרף למנין.
ויש לדעת שאין חילוק אם הלשין על חברו, לפני גוי או לפני ישראל, שכל שאין דנים כחוקי התורה הרי הוא נקרא מלשין, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שפח ס"ב).
וחומר עונשו של המלשין מבואר בשו"ע שם (ס"ט) שאין לו חלק לעולם הבא. ועוד הביא הש"ך שם (ס"ק נג) הגמ' בר"ה (יז.) דהמסורות יורדים לגיהנם ונידונין לדורי דורות וגופן כלה ונשמתן כלה.
*
איתא מרבינו האריז"ל (ריש שער הכוונות) שבטרם יתפלל יקבל עליו מצות 'ואהבת לרעך כמוך'. וצריך להבין איזו תועלת יש שמקבל עליו המצוה גרידא, ואילו היה עושה פעולה של אהבה, כגון שהיה נותן פרוטה לעני או שאר עזרה לזולת, ניחא, אבל מה יועיל לו עצם הקבלה.
עוד יש להבין מה שכתב בהמשך שם: "אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו ויתפללו עליו, ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו". וזה צריך עיון, שתכלית המצוה שיאהב לכל יהדי באשר הוא וכפי שהוא, וזה אינו כי אם מגלה אהבה כלפי חבריו ולא לכל ישראל.
איברא, בסדר היום להרה"ק רבי שלום שכנא מפראבישט זי"ע איתא שכל מצוה ומצוה שבתורה יש לקיימה במחשבה בדיבור ובמעשה, ואף שלכאורה נראה שיש מצוות שמקיימים אותם ע"י המחשבה לחוד, ויש מצוות שמקיימים בדיבור לחוד, וכן במעשה לחוד, אבל באמת כל מצוה מיבעי לקיימה בכל שלושת האופנים: במחשבה בדיבור ובמעשה.
ולפי זה יבוארו שתי התמיהות כאחד, שאכן בתחילה מקיימים המצוה במחשבה ובדיבור, ולאחר מכן עושים פעולה כלשהיא כלפי החברים, שהם המה הנמצאים בסביבתו, ובזה מגלים דעת שאילו היו אחרים
בסביבתי ג"כ הייתי גומל טובה עמהם, ובסך הכל נמצא שקיים המצוה במחשבה בדיבור ובמעשה. והן ידוע מהספרים הקדושים שעבודת החיים להרבות בשלשה אהבות; אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ועלינו לעמול לקיים שלשה אלו עד תומם, כי בשורשם כולם אחד, דקודשא בריך הוא וישראל ואורייתא חד, ולפיכך חובה להשתדל לאהוב כל אחד מישראל עד תכלית ופשיטא שצריך לירא ולחרוד ולהיזהר מאד מלפגוע בזולתו.
*
בארחות צדיקים (שער השנאה) כתב שיש כמה סוגי שונאים, שיש ששונא חברו מפאת שגמל לו רעה, אבל יש ששונא אותו שנאת חינם, והיא החריבה את בית המקדש השני, כמובא ביומא (ט.). ואמנם אדם החי באמונה חושית בהשגחה פרטית ניצול מכל מיני שנאה, כי בבטחונו בה' יודע שהכל משמים ואין לו כל תלונה על כל יצור נברא.
אחד מהספרים שרשמו את תורת הבעש"ט היה הספה"ק אור החכמה. ושם בפרשת בהעלותך הביא בשם רבינו הבעש"ט משל לבני מדינה שרצו לתפוס ציפור שנחה על עץ גבוה מאד, וטיכסו עצה לעלות איש על גבי איש עד שהעליון יתפוס הציפור, ופשיטא שאם ישמיט אחד מהעומדים ויקפוץ יפול כל הבנין, וסיים הבעש"ט שכמו כן כלל ישראל הם קומה שלמה, כי כל ששים רבוא ישראל הם כנגד ששים רבוא אותיות התורה, ולפיכך זקוקים כל ישראל להתחבר זה לזה באהבה שלימה ולהתאחד כאחד יחד, וכל אחד חייב לעמוד לימין רעהו, כי בהשתמט אחד חסר בכלל כולו, ולכן לקבל לפני כל תפילה את מצות אהבת ישראל, כי רק באופן זה יש עליה לתפילה, ועל דרך זה צריך לעשות כל מצוה בשם כל ישראל.
ובספה"ק מאור ושמש (פרשת בלק) כתב: שמעתי מפי אדמו"ר בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל כששאל אותו ביחוד הצדיק המפורסם בוצינא קדישא אחיו מו"ה משולם זושא זללה"ה, הייתי אז אצלם, כששאל אותו בזה הלשון: 'אחי, לְמוֹד לי זה שאתה הוא פועל נסים ונפלאות ומעשים נוראים, שאוכל גם כן לפעול כך'. כלל הדברים בקיצור שהשיב לו אדמו"ר, שהוא על ידי התחברות הצדיקים ואהבה וחיבה וריעות ביניהם על ידי כן נפעלים ונעשים כל הנסים, וכל הפעולות והמעשים נוראים. והודה הצדיק - הנ"ל לדבריו, ואמר 'בודאי, כי זה עיקר הכל'.
ובספה"ק תולדות יעקב יוסף (פרשת קרח) כתב שלכך נאמר 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'', כלומר, יש לך - לאהוב לרעך כמוך גם כשגמלך רעה, ולמה, כי אני ה', הכל ממני בהשגחה פרטית, וכל זה לטובתך, ואין האשמה תלויה בחברך כלל, ועליך לאהוב אותו כמוך ממש.
ומתאמרא משמיה דהרה"ק מרוזין זי"ע, שהאחדות למטה משפיעה השראת השכינה מלמעלה. וביאר במשל לשני אוהבים שאחד מהם הואשם בעבירה חמורה שעונשה מיתה, אך כל אחד מהם טען על עצמו שהוא העבריין. ויביאו אותם לפני המלך, ומה רבה פליאתו של המלך למראה שני האנשים שזה מאשים את עצמו וזה מאשים את עצמו ותולים הקולר על צווארם. ויבקש מהם המלך לדעת הדברים על אשורם, ויקרא לאחד מהם וחקר אותו ויאמר לו: מדוע מטיל אתה את האשמה עליך. ענה לו הלה: היות כי מכיר אני את חברי מימים ימימה ובטוחני שהוא חף מפשע. מיד קרא המלך לשני, ואף הוא ענה לו תשובה זו בדיוק. אז נענה המלך ואמר: אם כה גדולה אהבתכם ואמיתה היא, אבקש מכם שתשתפו אותי יחד איתכם באהבה רבה זו. והנמשל לבני ישראל, שכאשר אוהבים זה את זה אהבת אמת, עליהם הכתוב אומר: "ושכנתי בתוכם". והרה"ק מרוזין פירש לפי זה את הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'', דהיינו שכאשר – יש אהבה בין רעים זוכים לדבקות בשכינה (עירין קדישין).
*
מסופר שבשבתו של הרה"ק מרוזין זי"ע בכתלי בית האסורים, נכנס לבקרו חסיד אחד ושמו רבי יחזקאל, ויאמר לו הרה"ק מרוזין: פשפשתי במעשיי ולא מצאתי בהם איזה דופי שבעבורו מגיע לי עונש תפיסה, ואשר על כן ערכתי חשבון נפש נוסף ונזכרתי במעשה שהיה אצל שני סוחרים שנתגלע ריב בינם וביקשו לפתור אותו בבוררות, ופנו אל הרה"ק מבוטשאטש זי"ע [בעל האשל אברהם, דעת קדושים עזר מקודש ושא"ס] וסבר וקיבל לדון אותם, אך לפתע שמע בביתו אנחת רווחה לאמור: 'כמה טוב שקיבל לדון דינם, כי סוחרים גדולים המה, וודאי יעניקו מתת יד הגונה, והבית כה משווע לאחרונה לעזרה', וכשמעו דיבורים אלו נענה: 'אם בצע יחפוצו לא אדון דינם'. הפצירו בו הסוחרים ואמר: מה - נעשה אם הרב לא יזדקק אלינו, והלוא דיננו טעון הכרעת בורר. ענה להם הרה"ק מבוטשאטש: לכו אל הרה"ק מרוזין, כי רחוק הוא מתאוות ממון ולו יאתה ההכרעה.
סיים הרה"ק מרוזין את השתלשלות הענינים כהוויתן: הללו שמעו לקולו וביקשו ממני להיות להם הבורר, ולשם כך הוכרחתי לבוא לעיר יאס. והיות וזה לי לראשונה בחיי שהופעתי ביאס, עשתה לה השמועה כנפיים בכל רחבי העיר, ובאו כולם למעמד קבלת פנים, ואחד מהיהודים שהתקהלו רצה לעלות על מקום גבוה כדי לחזות בי, אך שוטר התרה בו לבל יעלה, ואף על פי כן לא התאפק אותו יהודי וטיפס על אותו מקום, והשוטר בראותו כי כן הלקה את הלה, וחש אני כי גרמתי הלקאה ליהודי, ובשל זה בא לי העונש, ומחוייבני לפצותו.
ככלותו לספר ציוה הרה"ק מרוזין על רבי יחזקאל לסור לביתו ולבקש את דמי הבוררות שקיבל ביאס, שעודם צרורים במעטפה הטמונה בכיס בגד התלוי בארון פלוני, וילך נא ליאס ויחפש את המוכה ויבקש ממנו בקשת מחילה. החסיד שמע לקולו ויעש ככל אשר אמר לו, אך בבואו ליאס נודע לו שהמוכה שבק חיים, ויתן רבי יחזקאל את הכסף ליורשיו, ויאסוף מנין עשרה לעלות על קברו לפייסו כדת וכדין. ולא ארכו הימים עד שנודע לו על שחרורו המרנין של רבו לחרות עולם.
*
איננו יודעים את כל אשר נעשה, ואף אין מתפקידנו לברר הכל לאשורו. אבל כשכואב מוחים. – ובזה תצא מחאה על המלשינים שהפסידו ממון ישראל ואף שלחו להכות יהודים במירון השתא. והלוא התנ"א רשב"י אמר 'אנן בחביבותא תליא מילתא' (אידרא רבה ח"ג קכח.), וזוהי עבודתנו להרבות שלום, ולהתרחק מההיפך, ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, במהרה בימינו אמן.
ושמח להביא בפניכם שיחה אשר השמיע בעת רעווא דרעוין פרשת בחוקותי תשפ"ד רבי אברהם אביש ציינוירט שליט"א (בעל "שו"ע הזוהר" ונשיא מוסדות "שערי זוהר חכמה").
留言