דבר העורך מגליון אמרתך חייתני פנחס תשפ"ד - מצוה לפרסם

למען אחי ורעי! הנה דבר מה שקבלתי מיהודי יקר, וראויים הדברים לפרסום ולהפיץ, וזו לשונו, כדי לקרוא מהתחלה ועד סוף

המאמר הנ"ל בא לנסות לשמח אותנו בימים קשים אלו שישנם כאלו שמנסים להתיימר לומר שהם שליחי דרבנן והמציאו המצאה חדשה של קנאות מזוייפת שנועדה להשתיק את יסורי הנפש על העבירות של אלו שהולכים שפי עם שלטון הערב-רב הציוני.

וזאת תורת הקנאות – תשפ"ד

היות שרבים הם הנבוכים בדעתם בהגיע קריאת התורה בפרשת פנחס עת שומעים הם את פסוקי הנצח על השכר שקיבל פנחס על קנאותו, הם שמזה שנים מתחנכים ומחנכים שכל זעקה על חילול שב"ק היא "חילול השם" וכל מחאה על כבוד שמים היא הכרזת "כוחי ועוצם ידי", אלו שקיבלו על עצמם ללמד זכות על כל פורק עול ולהאיר לו פנים ומאידך לרדוף וללעוג לכל יראי ה' העומדים על משמר הדת, לפתע שומעים הם כיצד בעל הקורא בבית הכנסת "שלהם" קורא מתוך הספר תורה "שלהם" דברים הנוגדים את כל ההשקפה ה"טהורה"... וכדי בזיון וקצף.

לזאת בעצה אחת עם מנחילי ההשקפה הטהורה, כותבי מדורי ההשקפה בביטאונים המפלגתיים, כתבי אתרי הבואש המתודרכים, מנהלי קמפייני הפרסום לקראת הבחירות, ובראשם הגבאים והמשב"קים והנכדים השונים איש איש בשמו הטוב יבורך, הוחלט שמן הצורך ומן ההכרח לבאר את הדברים כשולחן ערוך ופרוש כשמלה לידע ולהודיע להתודע ולהגלות מהי הקנאות ומדוע היא איננה סתירה להשקפה ה"טהורה" המתחדשת חדשים לבקרים, וזה החלנו ויה"ר שלא תצא תקלה ומכשול רח"ל מתחת ידינו.

א) קנאות אין פירושה לפעול כנגד אנשים, ההיפך הוא הנכון, קנאות משמעותה להיטיב לפורקי העול ולכבדם ולקרבם בכל מיני קירוב (גם פנחס בעצם רצה להחזיר את זמרי בתשובה, וגם ההלכה של קנאים פוגעים בו הכוונה להזמין את החוטא לאכילת מנת טשולנט בליל שישי בחנות ללא כשרות ושם להתחנף אליו עד בלי די).

ב) קנאות צריכה להיעשות אך ורק לשם שמיים, ולפני עשיית מעשה קנאות צריכים לבדוק את עצמו בשבע דרישות וחקירות בחורי ובסדקי נשמתו האם אמנם כוונתו אך ורק לש"ש (מה שהתורה מזכירה לשבח את לבן הארמי על שקינא כשחשד באליעזר עבד אברהם – וכדברי האור החיים הקדוש "מעשה צדיקים עשה בזה" – פשוט שאין זה קשור לעניינו שכן היה זה קודם מתן תורה, מה גם שלבן הארמי היו כל מעשיו לשם שמיים ופשוט).

ג) קנאות צריכה להיעשות אך ורק ע"י אנשים נכבדים ומורמים מעם, אין מקום לפשוטי העם או לאנשים שאינם מושלמים בכל מכל כל לעשות מעשי קנאות (וצריך ליזהר בזה מאד מאד, כי לפי זה אסור לאדם לצעוק על גנב הבא ליטול את ממונו, וכן יוצא להלכה ולמעשה גבי בא במחתרת שכל ההיתר להורגו הוא רק לאנשים מורמים מעם, ואין להקשות מהשקאת מי סוטה שלהלכה נפסק שהרוח קנאה העוברת על המקנא היא רוח טהרה למרות שמבואר במדרש שלפני כן אותו מקנא נכשל בכמה איסורים, והתירוץ פשוט דאין סתירה בין החטאים שעבר לעובדת היותו איש נכבד ומורם מעם).

ד) קנאות היא רק כנגד צדיקים, שכן מי שאיננו חושש מנקמתם של הרשעים אות היא שהוא רשע כמותם, וכמבואר בסיפורי הבדיות הנמסרות מדור לדור מבדאי לפתי וחוזר חלילה (מה שכתוב בגמרא שנעשו לפנחס ניסים שלא הרגו זמרי כמובן אין זה ראיה שזמרי היה חשוד על רציחה, ומה שמבואר באיזה ספרים שצריך למסור נפש על כבוד שמיים הוא דעת יחידאה ולא ראינו כן אצל רבותינו מנחילי ההשקפה ה"טהורה").

ה) קנאות חיובית ונצרכת היא דבר נדיר מאד, מאורע המתרחש אחת לכמה אלפי שנים, העובדה שזה כתוב בתורה רק באה ללמד אותנו כמה זה נדיר ובלתי מצוי (וכפי שכל מה שכתוב בתורה שבכתב ותורה שבעל פה בא להגיד לנו שזה מעשים נדירים שבלתי אפשרי לעשות ולא צריך לשאוף אליהם).

ו) לקנאות אין כל קשר לאלימות וכדומה, וכבר נתבאר לעיל שאין הכוונה בקנאות לפעולות נגד אנשים (ומה שלמדו במדרש ממעשה פנחס ש"כל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן" הכוונה לשפך דם ללא אלימות).

ז) כמובן מאליו כמו כל מצוות התורה שקיומם תלוי אך ורק ב"דעת תורה" ובהחלטות הממסד, גם הקנאות אין לה כל מקום אם היא איננה מגיעה ב"הוראה מגבוה" (ומה שמבואר בגמרא ובמדרשים שפנחס הסתמך על הכלל "כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב" אין זה סתירה, שכן אין זה חורג מכלל מצוות התורה שקיומם מותנה בהחלטת הממסד ודו"ק).

***אכן אין ספק כי כל הדברים שנכתבו עד פה הם דברי הבל ושווא, דברים שאין בהם ממש ואין בהם אפילו כדי להעלות בדל חיוך בתורת בדחנות לשמחת חתן וכלה, אך המציאות הכואבת היא שישנם כאלו שמבחינתם אלו הם דברים לגיטימיים כך הם מקבלים ממוסרי ההשקפה ה"טהורה" הלא המה הלבלרים השונים וכך ל"ע הם חושבים ומתבוננים על כל הענין.

ולא נצרכנו אלא לצרף את הדברים ליריעה אחת כדי להראות באצבע כיצד הם פני הדברים אצל מי שלא התורה המסורה לנו היא המנחה את דרכו אלא סיפורי מעשיות וסברות בדויות ומצוצות מהאצבע, ובדרך התורה נלך לקדש שם שמיים'.

וזאת תורת הקנאות – תשפ"ד