חיפוש
משא רבי יצחק טוביה ווייס זיע"א לכבוד הילולת ויואל משה זיע"א
מושיען של ישראל מרן הגה"ק רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר זצוק"ל - לרגל יומא דהילולא כ"ו אב תשל"ט
משא מרן גאב"ד ירושלם שליט"א שנאמר ביומא דהילולא שנת ה'תשס"ג (קונטרס קול ה' בהדר, בית שמש תשס"ד)
מתאספים אנו ביומא דהילולא של רבינו מסאטמאר זי"ע. הרעיון להתאסף ביום פטירתו של הצדיק, יש לו מקור עתיק יומין. מובא ברש"י ביבמות דף קכ"ב ע"א בד"ה תלתא ריגלי בזה"ל: "ובתשובות הגאונים מצאתי, כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם".
"על קברו" מסתמא אין הפשט בבית הקברות דייקא, אלא באים במקום שישנם מקורבים של הצדיק - תלמידים, תלמידי תלמידיו - ומתקבצין לכבודו, ואין הפשט לתת לו כבוד גרידא, שכן העיקר שיהא עם תכלית, והתכלית הוא לחזור על מקחו של צדיק ולהתדבק בדרכיו. ובודאי אותם אנשים אשר זכו לראות את הצורה הק' ולשמוע את הדיבורים הק' שיצאו מעומק הלב, שאם אבן הוא נימוח, אותם שזכו לראות ולשמוע ממנו, זה נשאר חקוק על לבם לעולם.
הפעם הראשונה שזכיתי לראות ולשמוע את רבינו זי"ע היתה - פר' ראה דייקא - בשנת תשי"ב לפ"ק בלאנדאן, והמראה נכנס בעצמותי וא"א לשכוח.
מאד נצרך לעורר ההרגשים לעצמו ולדור האחרון, לדורות הבאים שלא זכו לראות את האור הגדול. ולכן נצרך להתאסף בכל שנה ושנה - כמו שפי' רש"י - לעורר ההרגשים והלימודים ששמענו וראינו אצל רבינו זי"ע. במשה רבינו נאמר (שמות יח, טז): "כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו", וברמב"ן מפרש, דשלשה ענינים הם, "כי יהי' להם דבר בא אלי"; היינו כשהיה יהודי בעת צרה הוא היה בא אל משרע"ה והיה מתפלל להקב"ה - "ער איז געוועהן א גרויסער רבי" (הוא היה רבי גדול). "ושפטתי בין איש ובין רעהו"; משרע"ה היה פוסק השאלות בדורו, ובכל דור ודור, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וכו'. והשלישית היא - "והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו"; משרע"ה למד תורה עם כלל ישראל.
ואיתפשטותי' דמשה בכל דרא ודרא. אצל רבינו זי"ע ראינו שלשה דברים הללו, "כי יהי' להם דבר בא אלי", מי עוד הי' פועל ישועות כזה בכלל ובפרט, וכחו הגדול בפסק, כראות עינינו בתשו' דברי יואל, והרביץ תורה להפליא, עוד הקים ישיבה בימי קדם, ולאחמ"כ באמעריקא, ובכל העולם יסד ישיבות, כוללים, ת"ת, בתי חינוך לבנות, הרבצת תורה בכמות שאין לה שיעור, ב"ה בכל העולם ישנם מוסדות, וכולם הוקמו תחת השפעתו של רבינו זי"ע.
ובאמת, בעקיפין, כל העולם הם מתלמידיו שלו, הוא לימדם עניינים באמונה ודעות, בשנות הבלבול והיאוש - לאחר המלחמה - כשהיה ה"כוחי ועוצם ידי", וכבר בשנים ההם זעק רבינו זי"ע שאין זו הישועה.
בשנת תשכ"ה בשבת נחמו, הוא דרש על מה שכתוב בהפטרה: "יבש חציר נבל ציץ", ושוב אומר הנביא "יבש חציר נבל ציץ", ומהו הכפל. ואמר, שהנביא קאי על ה"כוחי ועוצם ידי", שלא יעלה על הדעת שיש כוחות לאדם, "יבש חציר נבל ציץ", ואין שום עצה בעצמו, להקמת מדינה, "יבש חציר נבל ציץ", ודייקא בשעה שהנביא אומר "נחמו נחמו עמי", חוזר כמה פעמים דבלי הקב"ה ליכא שום נחמה וישועה.
התכלית של "מתקבצין בכל שנה ושנה" כדמפורש ברש"י, אינו ענין של הספד, אדרבא, אסור להספיד אחרי שנה. רשמתי לפני לשון נפלא המובא בתנא דבי אליהו )פ"ד(: "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה", ושמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו, שמא בטל ממנו אותו הכתר של מאור פנים, ת"ל "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים", מה אור פנים של מעלה קיים לעולם ולעולמי עולמים, כך מאור פניו של משה נכנס עמו לבית עולמו, שנא' "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עניו ולא נס לחה", ולא משה בלבד, אלא כל תלמיד חכם שעוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת, באמת לא מת, אלא הוא עדיין בחיים לעולם ולעולמי עולמים, שנא' "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ד' אלוקיך", מקיש התלמיד חכם הצדיק אל אלוקים, מה אלוקים, יהא שמו הגדול מבורך, חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, כך תלמיד חכם שעסק בתורה כל ימיו ומת, הרי הוא בחיים ועדיין לא מת, והוא חי לעולם ולעולמי עולמים. והיכן היא נשמתו, תחת כסא הכבוד.
ומאריך שם, דאסור להספיד יותר משיעור חז"ל, שהוא פגיעה בכבוד הצדיק, דהוי כאילו באמת מת. ולבסוף מובא שם: וכן כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות, מיד שורה רוח הקודש בקרבו, שנא' "איה השם בקרבו את רוח קדשו", מכאן אמרו, כל ת"ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים, אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהי' לו שומר, אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדין סביב לו וחרב ביד כולם ומשמרין אותו, שנא' "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו'".
וראויים הדברים לאומרם על רבינו זי"ע. תורה, כבוד שמים, וכבוד ארץ ישראל, עד כמה דאג על עניי ירושלים ועל מוסדות ירושלים, וכמה חיזק ישוב של יהודים ת"ח, "כל נשמתו היתה בארה"ק", וכל אלו חוץ מרוב הטירדות של העולם שהיו מוטלין על ראשו.
בישמח משה בפר' תצוה ישנה אריכות אהא דאיתא בגמ' חולין "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן", ותמצית הדברים, שאדם העושה מצוות ומעשים טובים בעולם הזה, אזי בבוא זמנו להסתלק מן העולם, נהנה בעולם העליון מן המצוות ומעשים טובים שעשה בעוה"ז, אולם אינו יכול להמשיך במצוות ומע"ט, אבל הצדיק שעובד את השי"ת עם כל נשמתו, עם אהבת השי"ת ודביקות בהשי"ת, אזי להיפך, בעולם העליון הוא מוסיף והולך, דמה במקום שהי' לו גוף שחוצץ לרוחניות עכ"ז הי' דבוק בהשי"ת, כ"ש כשהחציצה מסתלקת הוא דבוק בהשי"ת, ועל צדיק כזה אמרו "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן", דאף בעולם העליון ממשיך עם דביקותו להקב"ה ביתר שאת, וכמו שהובא בתנא דבי אליהו "דבאמת לא מת".
וצריך לחזור על כל הפעולות שראינו ברבינו זי"ע, מצד אחד היה לוחם מלחמת ד' על כל דבר שהיה מנוגד לאמונה הטהורה, ומצד שני היה לו מידת החסד להפליא, לכל יהודי עשה טובה במסי"נ, בכלל ובפרט, תורה, עבודה, גמ"ח, המדרגות הכי גבוהות, והוא עד כמה שאנחנו אנשים פשוטים היינו יכולין לראות.
ובאמת ב' הדברים הללו תלויים זה בזה, וכמו שראיתי בחזון איש, דקנאות האמיתית היא מרוב אהבת ישראל, דכמו שמי שהוא בעל חסד אינו יכול לסבול שיהודי בצער מחמת חולי או שאין לו פרנסה וכו' וכו' - כמו"כ הוא אינו יכול לסבול שיהודי במצב שהנשמה שלו נמצאת בצער, שהוא עושה עבירות או הדעות שלו אינם כהוגן וכו', אזי מרוב אהבת ישראל הוא אינו יכול לסבול, לא כשמדובר ביסורי הגוף ולא כשמדובר ביסורי הנפש, לא בכלל ולא בפרט.
שמעתי מרבי דוד יונגרייז זצ"ל בפעם האחרונה שדיברתי אתו - וחשובים הם הדברים למוסרם - הוא אמר לי שגלות מכפרת, "ומכפרת באם שידוע לו שהוא בגלות", ועד היום גרתי בחו"ל ולא הי' לי נוגע כ"כ. יכול להיות שאמר לי כן מחמת שידע ברוח קודשו שאבוא לאר"י. עכשיו בארה"ק ידיעה עצומה היא, שצריכין לדעת שאנו נמצאים בגלות. לצערנו הרב הראו לנו מן השמים שאנו נמצאים בגלות, לדאבוננו היה לנו שיעור גדול בזה (-הדברים נאמרו ימים ספורים לאחר הפיגוע הנורא בקו 2), ד' יעזור שלא נצטרך ללימודים כאלו, ושנדע בעצמנו שעד שיבוא משיח אנחנו בגלות והדרך היחידה להיפטר ממנה היא הגאולה השלמה.
עכ"פ אנו צריכין לחזור וללמוד ללכת בדרכיו הק', להחזיק ולחזק מוסדות התורה, ישיבות וכוללים, ת"ת וחינוך הבנות, בקדושה וטהרה, ובהאופנים שלימד לנו רבינו זי"ע, ב"ה "העדה החרדית" הולכת בדרכיו הק'.
כן יש ללמוד ממידותיו בענין הגמ"ח, והרגשת צערו של יהודי באופן נפלא, בין בגשמיות ובין ברוחניות, להרגיש ולכאוב על כבוד השכינה, וכבודן של ישראל, וכבוד ירושלים.
יעזור השי"ת, שזכותו הגדול יגן עלינו, בזה שמתדבקין בדרכיו הק'. והאמת היא, שזכויותינו יקומו בעדו, וכמו שמובא בחתם סופר אהא דאיתא "כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו", ולכאו' מהו הנפק"מ בזה, ומבאר, דידוע "ברא מזכה אבא" על ידי מצוה וכו', והטעם, משום שאביו גרם שיעשה בנו מצוות ומע"ט, כמו"כ הוא לגבי רבו, שיש לו זכויות של תלמידיו ותלמידי תלמידיו. ושמא יאמר אדם, האם רבינו זי"ע כלום צריך לזה, ע"ז י"ל, בא וראה במי מצינו "כאילו ילדו", אצל משה רבינו, "ואלה תולדות אהרן ומשה", שלמד משה רבינו ע"ה עם בניו של אהרן הכהן. והיינו שברבן של ישראל מצינו - כפי שביאר החת"ס - שנהנה בזה שלומדים תורה ומקיימין מצוותיה, ועל כן בכל צדיק וצדיק שתלמידיו ותלמידי תלמידיו לומדים מדרכיו ללכת בהם, אזי זכות הוא להם, וזכות הוא לצדיק, "כאילו ילדו".
ויעזור השי"ת, שזכותו יגן עלינו, ונזכה בקרוב בימינו לראות בישועתן של ישראל ונזכה לביאת גואל צדק בב"א.
Comentários