סיומה של חובבי ציון ע״י מייסד הציונות הדתית

למען אחי ורעי! דע כי מאמר זה הי' יותר מתאים להתפרסם לכבוד חנוכה, אבל משום צורך השעה צריך כבר כעת לפרסמו ע"מ להוריד הבנה זאת לפני חנוכה ע"מ להוריד הבנה בהירה הנ"ל, ולכן יותר ראוי לקרוא למאמר הנ"ל 'מאמר הכנה לחנוכה'.

ובעקבות שאלת הקולטורה בקונגרס הציוני התעורר הצורך אצל ד"ר ה' ימ"ש למצוא "רבנים" שיהיו ממושמעים לדרכו, ולכן הקים את 'תנועת המזרחי' כפי שתיאר זאת פישמן-מימון (עיתון הארץ, שנה ל”ח, י”ד כסלו תשט”ז, ראיתי שמעתי, הרצל והמזרחי, עמ’ 2, טור 9):

‘בנימין זאב הרצל הוא שיזם את הקמת המזרחי כארגון מדיני־דתי בתוך התנועה הציונית. עובדה זו גילה הרב י. ל. מימון, במסיבה שנערכה שלשום לכבודו בהגיעו לגבורות. בדברי תשובתו למברכיו סיפר הרב מימון כי הוא שמר את הדבר בסוד, כפי שגזר עליו הרב ריינס, אולם עתה, לאחר שעבר מאז זמן רב, התיר לעצמו[1] לגלות את הסוד ברבים.

המעשה שהיה כך היה: הרצל הרגיש צורך בהקמת גוף מדיני בתנועה הציונות כמשקל נגדי ל”חובבי ציון” הרוסיים[2], שגילו התנגדות לעמדת הציונות המדינית של הרצל. המנהיג חשב, כי בקרב היהדות הדתית ימצא תמיכה לעמדתו ולכן פנה אל הרב מימון, שיטפל בהקמת ארגון ציוני בקרב היהדות הדתית. הרב מימון מסר את הטיפול בענין זה לרב ריינס וכעבור חצי שנה נקרא כינוס היסוד של המזרחי. אולם כדי לקיים את הכינוס זקוק היה הרב ריינס לתקציב של 800 מרקים, הרצל נתן לו את הסכום מכיסו, מתוך הנחה, שהוא יוחזר מקופת ההסתדרות הציונית. אך בהשפעת הועד הציוני הרוסי נתקבלה החלטה שלא להחזיר את הכסף להרצל. הרב מימון הוסיף כי אם יחטטו בארכיון הציוני, ימצאו את המסמך ואת ההחלטה שלא להחזיר להרצל את 800 המרקים'.

דהיינו שהקמת המזרחי נועדה להוות התנגדות לתנועת ‘חובבי ציון’ של מז’ אירופה בה היו הרבנים שנציין לקמן.

מגמת תנועת 'המזרחי' שנוסדה ע"י ד"ר ה' ימ"ש ובעזרת י"ל פישמן-מימון ימ"ש, לגבש בתנועה הציונית כוח פוליטי שיהי' כפוף לתנועה הציונית, שיוצג כאלו הוא לוחם נגד מגמות מצד אישים שונים להעלות במסגרת הקונגרסים הציוניים את נושא 'התרבות' (שאלת הקולטורה), ע"מ לחזק את האופי החילוני של התנועה הציונית ומפעליה.

אזי תנועת המזרחי איננה המשך לחובבי ציון כי אם המתנגדת לה, מראש היתה שפוטה להחלטותיו של ד”ר ה’ ימ”ש, דהיינו הציונות הדתית מאז ועד היום אין לה שום קשר המשכיות לחובבי ציון, כי אם יותר למקימה ד”ר ה’ ימ”ש.

ועל מנת שנבין את שאיפתה של חובי ציון, נביא את מאמר הנפלא של רבי שמעון משה דיסקין[3] זיע"א, מדרש שמעוני[4], ישראל בגולה, סי' מה, עמ' צט-קא:

'חבת ציון בצורתה הקודמת, אשר לא התימרה בתפקיד גאולה וגואלים ובקשה רק לקומם נתיבות הארץ לשבת, ליצור באה"ק מעמד יהודים עובדי אדמה. ליסד במשך דורות ישוב חקלאי. בריא, קבוצים של יהודים בני מערבא, חבת ציון זאת נתיסדה בעמלם של גאונים וצדיקים מהג' ר' צבי קלישר ז"ל עד הגאונים ר' דוד פרידמן מקארלין זצ"ל. ר' שמואל מוהליבר זצ"ל ר' נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל ועוד סגל חבורת יהודים יראים ושלמים.

אך כאשר נטפלו לרעיון זה ספיחי ההתבוללות ויציפו באידיאותיהם אנדרוגינוסי הטמיעה והלאומיות. ההשכלה והכפירה את תנועת חובבי ציון נרתעו ראשי העוסקים בו אחור. ואח"כ כשבאה הציונות המדינית עם הרקע המדיני והאופק הרחב של מדינת יהודים ככל המדינות עם כל נטל האידיאולוגיה של שלילת קיום לישראל בגלות ושל בסוס כל קיומנו על הקרקע ועל הקוניונקטורה הדיפלומטית, כשלקחו הלאומיים לעצמם תפקידי הגאולה והחובשים הכלליים לפצעי העם - מוכרחים היו הגאונים להתריע כי זה סכנה. הזקן שבחבורה שהאריך ימים באור הגולה רבי דוד מקרלין זצ"ל מסביר בדברי פי חכם את ההבדל העמוק והנוקב ויורד עד התהום הרובצת בין חבת ציון ובין הציונות המערבית המדינית. אחד הסופרים, זלטופולסקי, שאל את הגר"ד זצ"ל בתמיהה גדולה איך יתכן שהוא הגר"ד שהיה מראשוני חובבי ציון יכתב במכתבו שפרסם "באור לישרים" דברי בקורת עזה כזו על הציונות המדינית של ד"ר הרצל. וע"ז ענהו הגר"ד זצ"ל כי בחבת ציון השקיעו את מרצם וכוחותיהם טובי עמנו ומגמתה היתה לרכוש לאט לאט ע"י בנין ממושך ישוב הגון וקבוע באה"ק של יהודים כשרים, שלמים, עובדים אדמה ומתפרנסים מיגיע כפם ולא באה לבטל את כל חיי הגלות, לעקור את ההכרה של סבלנות והסתגלות יהודית, תורנית אל הגלות.

והציונות של ד"ר הרצל באה בסופה ובסערה לעקור משורש את הדעה כי יתכנו חיים יהודים בגלות, ומאידך גיסא באו לשנות כל הערכים ובאה"ק יוצרים יהדות "חדשה" שלפי משאת נפשם תהיה חפשית מסבל ירושת הדורות, בוראים מושגי וערכי קדושה חדשים, אוי לנו אם יצליחו ויבראו יהדות בלי תורה ואוי לנו אם לא יצליחו כי אדהכי והכי ימיטו שואת כליה על הנוהים אחריהם. ולפיכך - הוא כותב-עלולה הציונות בצורה זו להחריב את כל עמל חבת ציון והרי היא צוררת אותה. כי בעיקרה הרי היא הפך חזון רוחה של הראשונה'.

רבי יהושע זעליג ב"ר שמעון משה דיסקין[5] זיע"א, תולדות המחבר הרב שמעון משה ז"ל דיסקין (אב"ד דלוחביץ) , עמ' רסד:

...'חבת ציון בתקופתה הפרימיטיבית השואפת לראות בנין אה"ק ע"י התישבות חקלאית של יהודים שומרי מצוה ומבלי לתלות בזה פתרונות מוקדמים לשאלות עולמים ובכל אופן בלי הבטחת גאולה וישועה. אהדה רווחת אל ח"צ בצורה זו היתה מנת חלקם של הרבה שלומי אמוני ישראל וזו היתה משאת נפשם של הגאונים ד' דוד מקארלין זצ"ל והגנצי"ב זצ"ל מוולוזין בשעה שנמנו על "חברת" חובבי ציון. לפי השקפה זו לא היה רעיון חבת ציון עלול למלא תוכן כל היהדות ולפיכך היו מבדילים בין ישוב א"י ובין "הרעיון הלאומי" אשר עשה את חבת ציון כלי שרת לאידיאליו ואשר יצר צעדי הדת. רבנים רבים וחשובים (שהיו אח"כ ממיסדי ה"מזרחי") נכנסו בהלך נפש זה אל עבודת ישוב א"י. לכן היו מתנגדים להכנסת ענין "כבוש הקהלות" ושאלת "הקולטור" אל עבודת חובבי ציון ולבם דאב מפחד שמא יהפך הרעיון לקנין מפלגה, אשר חלק נכר מנינה דורש שנוי ערכין גמור בהערכת תרבותנו וגם בקשו שיקטן השטח המשותף לעבודה צבורית עם החפשים כפי האפשר, כלומר רק במסגרת ישובית ולא בעניני רוח ובעבודת הגלות'.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[1] התיר לעצמו ולא לפי עצת חכמים, דהיינו שההלכה של התרת נדרים לא היתה נחשבת בעיניו כדבר מה, רח"ל.

[2] דהיינו שכל מטרתם של הקמת תנועת 'המזרחי' היא להלחם נגד חובבי ציון ממז' אירופה שהם היו הרבנים.

[3] רבי שמעון משה דיסקין זיע"א – נולד בט"ו באדר ה'תרל"ב, בעיר שומיאץ שברוסיה. בנו של רבי יהושע זעליג דיסקין זיע"א, נינו של רבי יהודה לייב דיסקין 'ר' לייב חסיד' זיע"א (מתלמידי הגר"א מווילנה זיע"א). נישא לשרה בת"ר אליהו בכרך מחסלוויץ זיע"א (בעל שו"ת 'ביכורי האביב', מצאצאי רבי יאיר חיים בכרך זיע"א, בעל שו"ת חוות יאיר). למד בחדר עד גיל י"ד אצל רבי ישראל 'המלאך' זיע"א, ולאח"מ עבר ללמוד בישיבת מיר, ושימש את רבי יו"ט ליפא (בעה"מ הספה"ק 'מלבושי יו"ט'), והר"מ רבי חיים ליב זיעועכי"א. כאשר נפטר רבי יהושע לייב דיסקין בארץ ישראל, בשנת ה'תרנ"ח, ארגן רבי רפאל שפירא זיע"א (חותנו של הנצי"ב ור"י וולוזי'ן דאז) הספד בבוברויסק והזמין אותו להספידו, למרות שהיה אז צעיר בן כ"ו. בשנת ה'תרס"ד, התמנה לרב בעיירה לובני. בשנת ה'תרפ"ב שימש בקודש כאב"ד לוחביץ, בבלארוס. נודע כדרשן, ודרשותיו כונסו בספה"ק 'מדרש שמעוני'. נפטר בליל ראש השנה בשנת ה'תרצ"א. בנו היינו רבי יהושע זעליג דיסקין זיע"א רבה של פרדס חנה (ממקורבי החזו"א והגרי"ז זיעועכי"א).

[4] מתוך הכריכה הפנימית: 'רעיונות נשגבים ודרושים המעלים אורות גנוזים ומאירים נתיב באגדות סתומות וחתומות, שפוני טמוני מדרשי חדל לאור ההגיון וחזיונות דברי ימינו... תרצ"ט'.

[5] רבי יהושע זעליג ב"ר שמעון משה דיסקין זיע"א – נולד בי"ד באדר ה'תרנ"ח, בעיירה חסלוויץ שברוסיה. אביו הינו רבי שמעון משה דיסקין זיע"א (רבה של לובני ואח"כ לכוביץ', בעה"מ הספה"ק 'מדרש שמעוני', דרשן ידוע ברוסיה), אמו הינה מרת שרה זתע"א בת"ר אליהו בכרך מחסלוויץ זיע"א (בעה"מ הספה"ק שו"ת 'בכורי האביב'. מצאצאיו של רבי יהודה לייב דיסקין 'ר' לייב חסיד' זיע"א (מתלמידי 'הגאון מווילנה'), שהיה סבו - אבי אביו - של הרב יהושע לייב דיסקין. לפני רבנותו בלכוביץ' שימש הרב שמעון משה דיסקין רב בעיר; ודור חמישי לרבי יאיר חיים בכרך זיע"א, בעה"מ של הספה"ק שו"ת 'חוות יאיר'. בצעירותו קיבל חינוך תורני והוסמך לרבנות. בשנת ה'תרפ"ו נישא למרת מרים לאה זתע"א בת"ר שמעון יוסף ליפשיץ מאמצ'יסלב זיע"א. לאחר נישואיו כיהן כרב בעיר פריאסלב. פעל במחתרת להקמת חדרים וישיבות ברוסיה הסובייטית. השלטון הסובייטי חשף את פעילותו והוא נאסר פעמיים וישב בכלא הסובייטי. בשנת ה'תרצ"ד עלה לארץ ישראל עם אשתו ושלושת ילדיו. התוודע אל החזון אי"ש זיע"א והיה ממקורביו. בשנותיו הראשונות לא שימש בתפקיד תורני או רבני ולמחייתו עבד כמנהל חשבונות, עם זאת, מדי שבת נהג לדרוש בקביעות בבית הכנסת הגדול בתל אביב. בשנת ה'תרצ"ז החל לכהן כמורה בסמינר שרנסקי בתל אביב. בשנת ה'תש"ז בעצת החזון אי"ש זיע"א, קיבל על עצמו את משרת הרבנות במושבה פרדס חנה, לאחר עזיבת רבי צבי יהודה מלצר זיע"א (שהתמנה כרבה של רחובות). כיהן בתפקידו למעלה מעשרים שנה והיה אחראי על כל ענייני הדת בפרדס חנה. לאחר פטירת החזו"א זיע"א נהיה מקורב מאוד לרבי יוסף שלמה כהנמן זיע"א וסייע לו במוסדותיו השונים. הרבה לפרסם מאמרי תורה והגות בבמות חרדיות שונות, בין השאר ב'המודיע' ב'דגלנו' (ביטאונם של 'צעירי אגו"י), ובירחון 'בית יעקב' (בטאונה של תנועת 'בית יעקב' בא"י). בזקנותו פרש מן הרבנות והתיישב בבני ברק. שלושת ילדיו הינם: רבי שמעון משה דיסקין זיע"א (מראשי ישיבת קול תורה); רבי יוסף דיסקין זיע"א, (מראשי ישיבת תפארת ציון); בתו מרת הניה רחל זתע"א (אשת הרב גרשון אדלשטיין שליט"א, מראשי ישיבת פוניבז' וחבר מועצת אגו"י). נפטר בכ"ו כסלו ה'תשל"ו, ומנו"כ בבני ברק.