תאווה איננה אהבה

למען אחי ורעי! הרבה שיבוש מושגים חל בעקבות שיבושי השפה העברית לעומת לשה"ק, ויש לנו להקנות לעצמנו מחדש את המושג האמיתי של אהבה

אביא עלה לתרופה מדב"ק של רבי יצחק אייזיק שר זיע"א, לקט שיחות מוסר, ח"ג, עמ' מט

תוכנן של מצוות רבות בתורה, הוא ענין האהבה. כמו אהבת הקרובים, הורים ומורים. אהבת המעלות, כאהבת חסד, אהבת התורה, ועל כולנה, כתרה של מידת האהבה, אהבת ה' יתברך.

אך לצערינו, רוב האנשים חסר להם כח האהבה, ואין להם שום הרגשה בזה, על כן עלינו חוב קדוש להתבונן בענין האהבה, ולהעמיד גדר מהותה על מכונו.

האהבה איננה חמדה או תשוקה לדבר האהוב לו, אלא מין ממיני ההנאה והעינוגים שברא הקב"ה בעולמו ליהנות בהן את בריותיו. שכשם שהאדם נהנה הנאת חיך באכילת מאכל טעים, והעין נהנית בראית מראה יפה, והאוזן בשמיעת שיר נעים, כך יש הנאה הגדולה מכולם, שהאדם נהנה ומתענג על עצם מציאותו וקיומו של דבר האהוב לו, ומן העונג הזה נפעל כח הרצון והתשוקה לדעת יותר ויותר מדבר מציאותו, כדי להרבות את העונג עליו, ולבו חפץ עוד ועוד להתקרב אל אותה מציאות אהובה ולהתענג עליה. ולכן אנו רואים באהבת האם לילדיה האהובים לה, שאינה מסתפקת בעונג שבראיית בניה, אלא היא מקרבת אותם אליה ומחבקת אותם באהבה ובעונג.

והיום קלקלו לנו החופשים את המושג הקדוש והנעלה הזה, ותחתיו החדירו את יסוד התאוה, אשר מהותה ועצמותה היא להתענג על האהבה שהצד שכנגד אוהב אותך, וזו אינה אהבת הזולת אלא אהבת עצמו. והאמת היא להיפך, שאהבה היא להתענג על השני, על עצם ידיעת מציאותו וקיומו של הדבר האהוב עליו.

בדרך זו, עלינו לפתח את רגש האהבה בלבבנו, לכל דבר וענין שנצטוינו לאהוב אותו, וכיון שמטבע האדם הרי הוא רודף תמיד אחר תענוגות, על כן עלינו לנצל את הטבע הזה, ולהרגילו בהתענגות על רגשי אהבה אלו, ולהתעסק בהן. כדי שנגיע מאהבת הקרובים לאהבת המעלות, וממנה לאהבתו יתברך.

רבי יצחק אייזיק שר זיע"א